(1) 
אִי אֶפְשָׁר ה״נ הָכִי נָמֵי .
אִי אֶפְשָׁר If it were possible to avoid selling produce to gentiles without incurring their animosity, indeed it would be prohibited to sell them. Since limiting sales to gentiles to such an extent would cause great harm, it is only prohibited to sell them shields.
1. ניזקא: וכן כ״י אוקספורד , ר״ח, קרוב לנוסח שבמשנה כ״י קאופמן: ״נזיקה״. כ״י גינצבורג : ״הזק״. דפוסים : נזק , כברא״ש.
2. בימסיות: דפוס קושטא : ״בימסאות״. דפוס קושטא : בי מסחאות . דפוסים : בימוסיאות . חסר בכ״י אוקספורד (אך נותר במקומו רווח).
3. חנן: גא , כ״י אוקספורד , כ״י גינצבורג , דפוסים, וכן באשכול. כ״י סוטרו : ״ענן״.
4. רבא: כ״י אוקספורד : ״אבה״.
5. אבל: גא , כ״י אוקספורד , כ״י גינצבורג , דפוסים, ר״ח, אשכול. חסר בכ״י סוטרו .
6. למכירה: גא : ״למוכרה״. דפוסים מוסיף כאן: דבין במקום שנהגו למכור ובין במקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין .
7. גרסינן: גקמד , דפוסים: ״וגרסינן״.
8. רבא: וכן ב-גא , גצד , גצה , כ״י פריס . גקיט , גקמד , דפוסים: ״אבא״.
9. חנן בר רבא אמר רב: וכן ב-גלג , גצד , גצה , גקיט , גקמד (עם שינוייהם). חסר ב-גצו .
[במאור דף ד: ד״ה ואיכא מאן דאמר. לרי״ף סי׳ אלף רו (עבודה זרה דף טז.)]
כתוב שם: ואיכא מאן דאמר ביום החמשי בסתם מותר להשאילם ולהשכירם, וכו׳.
אמר אברהם: אין אנו צריכין לזה, וכי כח דהיתרא עדיף בכל מקום שנתיר כאן זה הענין. בשלמא סוסים לחיי, אלא פרדים אמאי, הא לא דמו לכלי זיין, ולמלאכה נינהו. ובחמשי בשבת נמי, השתא שבורה אסרי רבנן, ואפילו למכור, משום דמשהו לה, ואנו נתיר בשני ימים, וחס ושלום אין למידין מן המתיר. וטעם כלים לבית שמאי משום דלא שאיל איניש בסתם טפי מיום אחד או שנים, אבל בהמה לדרך רחוקה, ואפילו לחדש, ואפילו לשנים.
אמר רב אדא בר אהבה אין מוכרין להם עששיות של ברזל אמר רב זביד בפרזלא הינדואה ברזל של ארץ הינד שאין עושין אותן אלא לכלי זיין. והאידנ׳ דקא מזבנינן. אמר רב אשי לפרסאי דמגנו עילוון נלחמים לשמור את העיר ואת יושביה פי׳ רבינו שמואל זצ״ל דמגנו עילוון ולאו אורחייהו למיקטל ישראל. ואפי׳ נלחמים על מדינה אחרת להצילנו שלא יבאו בני אותה מדינה עלינו ויש שם יהודים באותה מדינה שבני עירנו נלחמים אפי׳ הכי אנו מוכרין להם שהרי להצילנו הם מתכווני׳ ושמא לא יהרגו שם שום ישראל. עכ״ל:
סימן קלג
וכתב רבינו יהודה בר יצחק זצ״ל דהאידנא סמכינן אדרב אשי למכור להם כלי זיין:
[שם]
מתני׳ אין מוכרין להם דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים. אמר רב חנן בר רב חסדא ואמרי לה אמר רב חנן בר רבא אמר רב חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס כדאמרי׳ גבי בהמה מסוכנת בשחיטת חולין בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה אחר שחיטתה אסורה דבהמה מסוכנת אסורה עד שתפרכס ואם לא פירכסה הויא כמתה קודם שחיטה. ופישוט יד לדקה אינה הוצאת נפש. אבל גסה בין כפפה ולא פשטה בין פשטה ולא כפפה פירכוס הוא וכשרה. והכי מפר׳ התם. וחיה גסה נמי דגכה לפשוט ידה בהוצאת הנפש. הילכך שחט חיה מסוכנת ולא פירכסה אלא פשטה ידה ולא החזירה אסורה. אבל לא למכירה לאיתלייה במנהגא אלא כבהמה גסה היא ובכל מקום אין מוכרין:
מתני׳ אין מוכרין להם דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים. אמר רב חנן בר רב חסדא ואמרי לה אמר רב חנן בר רבא אמר רב חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס כדאמרי׳ גבי בהמה מסוכנת בשחיטת חולין בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה אחר שחיטתה אסורה דבהמה מסוכנת אסורה עד שתפרכס ואם לא פירכסה הויא כמתה קודם שחיטה. ופישוט יד לדקה אינה הוצאת נפש. אבל גסה בין כפפה ולא פשטה בין פשטה ולא כפפה פירכוס הוא וכשרה. והכי מפר׳ התם. וחיה גסה נמי דגכה לפשוט ידה בהוצאת הנפש. הילכך שחט חיה מסוכנת ולא פירכסה אלא פשטה ידה ולא החזירה אסורה. אבל לא למכירה לאיתלייה במנהגא אלא כבהמה גסה היא ובכל מקום אין מוכרין:
סימן קלד
כתב רבינו יצחק אלפס זצ״ל וכן הילכתא. מיהו לדידן שרי למכור אפי׳ בהמה גסה כדפי׳ לעיל:
[שם]
מתני׳ אין בונין עמהם בסילקי. טירה גבוהה ושם דנין בני אדם ומפילין אותו והוא מת. גרדום בנין אחר לדון דיני נפשות כמו שנים שעלו לגרדום לידון. איצטדיא מקום שעושין שם איצטדי׳ שור מנגח והורג אנשים ושחוק הוא להם. בימה כעין מגדל קצר הוא וגבוה. כדאמרי׳ בסוטה בימה של עץ עושין לה בעזרה ואנו קורין לו אלמנברא. והן עושין אותו לדחוף משם איש להמית:
מתני׳ אין בונין עמהם בסילקי. טירה גבוהה ושם דנין בני אדם ומפילין אותו והוא מת. גרדום בנין אחר לדון דיני נפשות כמו שנים שעלו לגרדום לידון. איצטדיא מקום שעושין שם איצטדי׳ שור מנגח והורג אנשים ושחוק הוא להם. בימה כעין מגדל קצר הוא וגבוה. כדאמרי׳ בסוטה בימה של עץ עושין לה בעזרה ואנו קורין לו אלמנברא. והן עושין אותו לדחוף משם איש להמית:
המשנה השביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה והוא שאמר אין מוכרין להם דובים ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים אין בונין עמהם בסילקי וגרדום ואצטדיא ובימה אבל בונין עמהם בומסיאות ומרחצאות הגיע לכיפה שמעמידין בה ע״ז אסור לבנותה אמר הר״ם כל דבר שיש בו נזק לרבים כגון כלי מלחמה כלם וכלי יסורין כגון שלשלאות וכבלי ברזל וצינוקים וכמו כן אין מתקנין להם כלי מלחמה ואין מלטשין להם החרבות והרמחים וכיוצא בהם שלא לעזור המשחיתים בארץ ובסילקי ובגרדינים ואצטדיא ובימה כלן תארי כסאות ואצטבאות שעושין לכבוד ע״ז ובשבילה ובימסאות בירניות וארמוניות וכיפה בנין עשוי כעין קשת:
אמר המאירי אין מוכרים להם דבים ואריות ופרשוה בגמ׳ בשאינן בני תרבות מפני שיוצא מהם נזק לרבים ושמא הם לא יהיו נזהרים בכך והוא הדין שאין מוכרין להם כל דבר שיהא בו נזק לרבים ואין בונין עמהם בסלקי גרדים ואיצטדיא סרטיא ובימה פירוש בסילקי הוא שם כלל לכל הבאים אחריו ופירושו מעלות והענין הוא שהיו בונים בית מעלות מעלות והבית בכללו קרוי בסילקי ושמות המעלות גרדום אצטדיא סרטיא ובימה והענין הוא שכשהיה הנדון בא לפניהם יושב בקרקע והוא ושכנגדו מספרים טענותיהם לשוטר שהוא יושב במדרגה התחתונה הנקראת גרדום והשוטר מספרם לסופר שעליו במעלת אצטדיא וכותבן ואחר שכתבן מוסרם לשופט שעליו במעלת סרטיא וגומר את הדין ומוסר גמר דינו לפקיד שעליו במעלת בימה לקיים את גמר דינו וטעם האיסור מפני שבשעה שנתפס ישראל בידם דנים אותו לשם שלא כדיני ישראל ואע״פ שאמרו דינא דמלכותא דינא יש מי שאומר שלא נאמר כן אלא לענין ממון ועיקר הדברים שאף לענין ממון לא נאמר אלא בחק שהמלך קובע מאיליו לפי מה שרואה צורך השעה או דברים שהם עסקי מלכות כגון מסים ותשחורות ומכסים אבל מה שהם עושים מתורת נימוס הידוע להם בספריהם אין זה נקרא דינא דמלכותא וכמו שאמרו בב״ק (קי״ג:) האי בר ישראל דידע סהדותא לגוי בישראל ומסהיד ליה בערכאות של גוים משמתינן ליה משום דאינהו מפקי ממונא אפומא דחד סהדא ומפסידו ממון שלא כדין אבל בונין עמהם בימוסאות ופי׳ בה גדולי הרבנים במות שמקטירין בהם או מקריבין בהם לעבודות זרות ר״ל לאלילים שלהם מלשון והשמדתי את במותיכם שתרגומו בתלמוד המערב ית בימוסיכון וכן בדרש אמרו רואה היתה שרה את ישמעאל בונה בימוסאות לע״ז וצד חגבים ומקריבם עליהם וטעם היתרן מפני שאין זה אלא תשמיש דתשמיש וכן מרחצאות אע״פ שהיה דרכם לבנות באחד מהחדרים שבו כיפה אחת להעמיד בה אליל אחד שכל הבאים לשם יהו נודרין לה ונותנים ומ״מ כשיגיע לאותה כיפה אסור וכן בכל בתים של ע״ז מותר לבנות עמהם חוץ מגוף המקום שמעמידין שם ע״ז אין עושין תכשיטין לע״ז ור׳ יהודה אומר בשכר מותר שאין באלו עיקר ע״ז וכן הלכה וקרטלאות הוא כעין ארגז קטן יפה מלשון אותבינהו בקרטלא ואגנוב והיו נותנין אותו ביד הצלם לנוי וליתן בני אדם מעות לתוכו ובזו מיהא אסור שלא להרחיב להם את הדרך ובערוך גורסין דימוסיאות ופי׳ בו מרחצאות של חמי טבריא מלשון מה שאמרו בדרש למחר אני פותח לכם דימוסיאות ומרחצאות וא״כ מרחצאות פירושו מקום הזיעה או של חמי האור וגדולי הרבנים פי׳ במשנה זו בסלקי טירא גבוהה שממנה מפילין את הנדון ומת וגרדום הוא מקום שגומרין שם את הדין ואצטדא מקום אצטדינות והוא שהיה להם דרך שחוק שור נגח וממית בני אדם ואין גורסין במשנתנו סרטיא ומ״מ אפשר לפרשו בשטה זו רחוב קטן שלפני הגרדום ששם היו העדים עומדים עם שאר בני אדם הבאים לראות ולשמוע ומפרשים בבימה מקום העשוי להפיל ממנו את הנדון ואני תמה שהרי בבסילקי פי׳ כן אלא שאפשר לפרש אף לשטה זו בסילקי על הבית עצמו שהגרדום לשם ומפני שהיה מקום גבוה קורין לו כן אלא שמא לשיטה זו אפשר לפרש בבימה ששם היה עומד כרוז להשמיע גמר דינו של זה לעם:
זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
מה שאסרנו במשנה במכירת דובים ואריות כבר בארנו הטעם מפני שיוצא מהם נזק לרבים אחר שכן דוקא בשאינם בני תרבות אבל ארי תרבות ודוב תרבות מותר למכרו שהרי אין כאן נזק וחשש מלאכה אין בהם כשאר בהמה גסה ששני אלו שבורים הם אצל מלאכה ואף לדעת חכמים שאסרו בשבורה בזו מפני שמרביעין עליה ויולדת ומשהו לה והרואה אותה ביד גוי למד הימנה למכור שלימה אבל ארי אין לחוש לכך וגדולי הרבנים חולקין לומר שלא נאמר אלא לדעת ר׳ יהודה אין דבריהם נראין אבל חיה גסה אחרת אין מוכרין להם לעולם מחשש מלאכה ואע״פ שהיא כבהמה דקה לפרכוס... פשטה ידה והחזירה אם שחטה מסוכנת ולא די לה בפשטה ידה לבד אע״פ שלא החזירה כבהמה גסה כמו שהתבאר במסכת חולין אעפ״כ אינה שוה לה במכירה ר״ל שאין מכירתה תלויה במנהג אלא אסור לעולם:
מכירת סוס לגוים
גמרא. תניא: בן בתירא מתיר בסוס מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת, ורבי אוסר מפני שני דברים, אחד משום תורת כלי זיין ואחד משום תורת בהמה גסה. בשלמא תורת כלי זיין איכא דקטיל בסחופיה, אלא תורת בהמה גסה מאי היא? אמר רבי יוחנן: לכשיזקין מטחינו ברחיים בשבת. אמר רבי יוחנן: הלכה כבן בתירא.
ומותר למכור להם סוס, שאין הסוס עומד אלא לרכיבת אדם לא למשאוי, והחי נושא את עצמו. וכו׳.(רמב״ם שבת כ, ד)
א. ביאור מחלוקת התנאים.
בגמרא מבואר שבן בתירא מתיר למכור סוס לגוי מפני שרגילים להשתמש בו לרכיבה שאינה מלאכה שחייבים עליה חטאת בשבת, ולכן לא קיים בסוס החשש הקיים בבהמות אחרות שיבוא להשאיל או להשכיר לגוי ותהיה בהמתו עושה מלאכה בשבת.
במסכת שבת (דף צד, א) מובאים דברי רבי יוחנן שרבי יהודה בן בתירא מתיר אפילו בסוס שמיועד לעופות, שציידי העופות מניחים עליו את העופות כשהם חיים, אבל בסוס שרוכבים עליו בני אדם אף חכמים מודים שמותר למכרו. בגמרא שם מבואר שמחלוקת התנאים היא אם הכלל ש״חי נושא את עצמו״ ופטורים על טלטולו חל רק על בני אדם או גם על בעלי חיים.
מלבד זאת, בברייתא בסוגייתנו רבי אוסר למכור סוס לגוי משום תורת כלי זיין ומשום תורת בהמה גסה. התוספות (ד״ה אלא) כותבים שלפי רבי אסור למכור אפילו סוס העומד לרכיבה של אדם, ולפי זה יש שלוש דעות בין התנאים בדבר מכירת סוס.
לעומתם התוספות במסכת שבת (שם ד״ה בסוס) כותבים שאף חכמים החולקים על בן בתירא אוסרים בכל הסוסים מפני שלא חילקו חכמים בגזרתם. בדומה לכך כותב הריטב״א (שבת שם) שחכמים אוסרים אף בסוס העומד לרכיבה מחשש שישתמש בו למשא. לפי פירושם מובן מדוע אין המשנה מבחינה בין סוגי הסוסים, שכן המחלוקת היא בכל הסוסים.
ב. פסיקת ההלכה.
רבי יוחנן קובע שהלכה כבן בתירא, ולפי מה שהובא לעיל ממסכת שבת יוצא לכאורה שמותר למכור לגוי גם סוס שמרכיבים עליו עופות ולא רק סוס שרוכבים עליו בני אדם. אכן, רבנו חננאל (במסכת שבת שם) מוסיף על הגמרא, שמעמידה את דברי בן בתירא בסוס המיועד לעופות, את פסיקת ההלכה כבן בתירא, ומזה משמע שמתיר למכור אף סוס המיועד לעופות.
אולם בבירור הלכה למסכת שבת (שם ציון א, ג) מובא שיש מחלוקת אם ההלכה כבן בתירא ורבי נתן שהחי נושא את עצמו גם בבעלי חיים או כחכמים שאומרים את הכלל הזה רק כלפי בני אדם. יוצא אפוא שלפי הדעה המחמירה בעניין הלכות שבת אין הלכה כבן בתירא לענין מכירת סוס לגוי, וזה בניגוד לנאמר בסוגייתנו. אך המאירי (שבת שם) כותב שאף שהלכה כדעת המחמירים בעניין שבת, מכל מקום הלכה כבן בתירא המתיר למכור כל סוס לגוי. הוא מסביר שדברי הגמרא בשבת שחכמים אוסרים בסוס המיועד לעופות נאמרו בדרך דחיה בעלמא, אבל באמת גם חכמים מתירים משום שסתמו של סוס לרכיבה.
לעומת זאת הרמב״ם (שבת יח, טז) פוסק כחכמים לענין עצם החיוב במלאכת שבת, וגם בהלכה שלפנינו הוא מדגיש שמותר למכור סוס לגוי הואיל ועומד לרכיבת אדם. מדבריו עולה שאין הלכה כבן בתירא, וכן הוא כותב במפורש בפירושו למשנה.
בעל תוספות יום טוב למסכת פסחים (ד, ג) כותב שהרמב״ם אינו גורס את האמור כאן שהלכה כבן בתירא. אולם בעל שער המלך (שבת כא, ט) דוחה את דבריו מפני שהגרסה הזו כבר נמצאת אצל הראשונים. לכן הוא מסביר שפסיקת ההלכה כבן בתירא באה רק להוציא מדעתו של רבי שאוסר למכור אף סוס שמיוחד לרכיבת אדם, אבל לענין סוס המיוחד לעופות אכן אין הלכה כבן בתירא אלא כדעת חכמים המובאים במסכת שבת שסוברים שרק בבני אדם אומרים שהחי נושא את עצמו.
בדומה לכך ניתן לפרש על פי דברי הריטב״א והתוספות (בשבת) שהובאו לעיל שהפסיקה של רבי יוחנן כבן בתירא היא כנגד חכמים שהרחיבו את האיסור לכל הסוסים, אך כיון שאין הלכה כמותו בהלכות שבת בסוס העומד לרכיבת עופות, לכן גם ההיתר למכור סוס לגוי מצטמצם רק למכירת סוס העומד לרכיבת אדם.
מלבד הפסיקה הזו של הרמב״ם מצינו בבעל המאור (ד, ב בדפי הרי״ף) שכותב שמותר בזמן הזה למכור סוס לגוי כדרך שמתירים למכור לו כלי זין, כמבואר בבירור הלכה לעיל (דף טו, ב ציון ו–ח). מדבריו אלה משמע שסובר שהלכה כרבי שאוסר את המכירה משום תורת כלי זין, וכבר מעיר עליו הרמב״ן (מלחמת ה׳ שם) שהגמרא פוסקת כבן בתירא ולא כרבי.
כאמור, הרמב״ם כותב שמותר למכור סוס העומד לרכיבת אדם. אולם בספר התרומה (סי׳ קלט), ברא״ש (סי׳ טז) ובסמ״ג (לאוין סוף סה) מובא שראוי היה בזמן הזה להחמיר במכירת הסוסים הואיל ומשתמשים בהם לחרישה ולהנהיג עגלות, שהן מלאכות האסורות בשבת מדאורייתא, ויש להקשות על הרמב״ם שכותב בפשטות שמותר למכור ואינו מתחשב במציאות שמשתמשים בסוסים למלאכות דאורייתא.
רבי נחום טרייביטש (שו״ת סי׳ ד) מתרץ שהרמב״ם משאיר את ההיתר כפי שמובא בגמרא מפני שסובר שאין לנו לחדש איסורים בדברים האסורים רק מגזרות חכמים.
הטור (יורה דעה סי׳ קנא) אינו מזכיר את הדין במכירת סוס, והבית יוסף מסביר שאינו מוצא טעם לדון בהלכה המיוחדת של מכירת סוסים לאור מה שנתבאר בבירור הלכה לעיל (יד, ב ציון ג) שנוהגים להתיר למכור את כל הבהמות. כיוצא בזה השלחן ערוך מביא את המנהג להקל בכל הנוגע למכירה של בהמות לגוי, וממילא אינו מביא את ההלכה לגבי מכירת סוס.
מכירת שור של פטם לגוים
ציון ג.
גמרא. איבעיא להו: שור של פטם מהו? תיבעי לרבי יהודה, תיבעי לרבנן; תיבעי לרבי יהודה: עד כאן לא קא שרי רבי יהודה אלא בשבורה, דלא אתי לכלל מלאכה, אבל האי דכי משהי ליה אתי לכלל מלאכה – אסור, או דלמא אפילו לרבנן לא קא אסרי התם אלא דסתמיה לאו לשחיטה קאי, אבל האי דסתמיה לשחיטה קאי – אפילו רבנן שרו?... אמר רב אשי אמר לי זבידא: בר תורא משהינן ליה ועביד על חד תרין.
...ומותר למכור להם פרה לשחיטה ושוחט אותה בפניו, ולא ימכור סתם, אפילו שור של פטם, שמא ישהא אותו ויעבוד בו.(רמב״ם שבת כ, ד)
א. ביאור הספק והכרעתו.
הגמרא דנה בשאלה האם מותר למכור לגוי שור של פטם, והראשונים מסבירים את הספק בהתאם לדין של מכירת שור רגיל לגוי.
בבירור הלכה לעיל (דף יד, ב ציון ג) הובא שיש הסוברים שמותר למכור לגוי בסתם בהמה טהורה הראויה לאכילה, והם מתבססים על דברי רב הונא (שם) שהתיר למכור פרה לגוי מחמת האפשרות שישחט אותה. לפי שיטה זו התוספות כותבים (לעיל טו, א ד״ה אימור) שבשור של פטם יש צד להחמיר יותר משאר שוורים. רבנו תם מפרש שמדובר על שור שעדיין אינו מפוטם, והחשש הוא שישהה אותו לפיטום ובינתיים יעשה אתו מלאכה בשבת, ור״י מפרש שאם משהים שור של פטם וממתינים שירזה נעשה חזק ביותר לעבודה.
לעומת זאת לדעת הסוברים שאסור למכור בסתם שור לגוי ואין תולים שישחטו אותו יוצא שבשור של פטם יש דווקא צד להקל, שאינו דומה לשאר השוורים מפני שסתמו לשחיטה.
הגמרא אינה מכריעה את הספק, והריטב״א כותב שראוי להקל במכירתו ככל ספק דרבנן שהולכים בו להקל.
אולם הראב״ד והרשב״א סוברים שראוי להחמיר שלא למכרו. הם מסתמכים על דברי רב אשי בסוף הסוגיה, ששור של פטם שמשהים אותו נעשה חזק ביותר לעבודה, והר״ן (דף ה, א בדפי הרי״ף) מסביר שמן הסתם רב אשי לא אמר את דבריו לחינם, ובוודאי התכוון להורות הלכה.
הריטב״א לשיטתו דוחה את ההוכחה מדברי רב אשי, שכן אינו אומר את דבריו כפסק הלכה ובא רק להסביר את הצד לאיסור בספק הגמרא. מלבד זאת המאירי כותב שמן הסתם קונים שור של פטם לשחיטה, ואין משהים אותו עד שיהיה ראוי לעבודה.
ב. שיטת ההלכה.
הרי״ף משמיט את הספק והרשב״א תמה על כך, אבל הר״ן כותב שיש ללמוד מן ההשמטה שדעתו להחמיר, ומסביר שאף הוא מסתמך על דברי רב אשי בסוף הסוגיה.
אולם בהגהות אלפסי ישן (אות ח) יש גרסה אחרת בדברי הר״ן, ולפיה יוצא שכותב בדעת הרי״ף שמיקל ולא מחמיר. לפי גרסה זו נראה להסביר שהרי״ף משמיט את הספק מפני שהוא מביא את דברי רב הונא שמתיר למכור פרה לגוי כפשוטם, ואם כן משמע שניתן למכור כל בהמה טהורה בסתם, וממילא אין צורך להזכיר במיוחד את הדין בשור של פטם.
הרמב״ם כותב בפירוש שאסור למכור שור של פטם לגוי, ומביא זאת כחידוש מעבר לדין הרגיל שאסור למכור בהמה גסה בסתם.
לעומת זאת השלחן ערוך (יורה דעה קנא, ד) אינו מפרט את הדין בשור של פטם, ונראה שלא ראה צורך לכתוב את פרטי הדין מאחר שנהגו להקל בזמן הזה במכירה של כל בהמה גסה, כפי שהוא עצמו (בבית יוסף) מבאר בטעם השמטת הטור.
מכירת ארי ודב שאינם מזיקים לגוים
ציון ד.
משנה. אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים.
גמרא. תנן: אין מוכרין להן דובין ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים; טעמא דאית ביה נזק לרבים, הא לית ביה נזק לרבים – שרי! אמר רבה בר עולא: בארי שבור ואליבא דרבי יהודה. רב אשי אמר: סתם ארי שבור הוא אצל מלאכה.
כשם שאין מוכרים לגויים דברים שמחזקים בהן ידיהן לעבודה זרה כך אין מוכרין להם דבר שיש בו נזק לרבים כגון דובים ואריות. וכו׳.(רמב״ם הל׳ עבודה זרה ט, ח)
אסור למכור לגויים כל כלי המלחמה... ולא דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים, וכו׳.(רמב״ם הל׳ רוצח ושמירת הנפש יב, יב)
אין מוכרים להם ולא לישראל החשוד למכור להם ולא לישראל לסטים דבר שיש בו נזק לרבים, כגון דובים ואריות, וכו׳.(שו״ע יורה דעה קנא, ה)
א. האם חל עליהם האיסור מצד מלאכת שבת.
הגמרא מדייקת מלשון משנתנו, ״אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים״, שיש איסור רק בארי ודב שיש בהם נזק, ולא בחיה מתורבתת שאינה מזיקה. מתוך כך היא מקשה על רב שסובר שהאיסור שלא למכור בהמה גסה לגוים חל גם על חיה גסה, ומביאה על כך שני תירוצים: האחד של רבה בר עולא שכוונת המשנה להתיר רק בחיה שבורה ולפי רבי יהודה שמתיר (במשנה לעיל יד, ב) למכור לגוים בהמה שבורה. התירוץ השני הוא של רב אשי שאומר שסתם ארי שבור הוא אצל מלאכה, וקיימת מחלוקת בראשונים בפירוש דבריו.
רש״י (ד״ה רב אשי) מפרש שאף בתירוץ זה ההיתר הוא רק לפי רבי יהודה שמתיר בשבורה, והוא הדין בחיה שאינה ראויה למלאכה. אבל לפי חכמים שאוסרים בשבורה יש להחמיר גם בחיה.
אולם התוספות (ד״ה ארי), הר״ש משאנץ, הרשב״א, הריטב״א והמאירי סוברים שלפי תירוץ זה ההיתר הוא גם לפי חכמים. הם מסבירים שחכמים אוסרים בבהמה שבורה מפני שהרואים את הבהמה ביד הגוי יבואו לידי מחשבה שבזמן המכירה היתה שלמה, מה שאין כן בארי שאינו ראוי למלאכה לעולם.
הרשב״א מביא ראיה מההיתר של בן בתירא למכור סוס מפני שאין עושים בו מלאכה האסורה בשבת, ואפילו לדעת רבי האוסר בסוס היינו רק מפני שכאשר מזקין מטחינו בריחיים, אבל בארי, שאינו ראוי למלאכה לעולם – מותר לדברי הכל.
לעומת זאת רש״י מסתמך כנראה על לשונו של רב אשי, שסתם ארי שבור הוא אצל מלאכה, ומשמע שמתכוון להתיר רק לפי רבי יהודה שמתיר בשבורה. אבל הרשב״א מפרש שרב אשי מתכוון רק לומר שאין צורך להעמיד בארי שבור, מפני שכל האריות נחשבים לשבורים ואין לגביהם מחלוקת בין התנאים.
הרי״ף (דף ה, ב) והרא״ש (סי׳ יח) מביאים בפסקיהם רק את דברי רב חנן בר רבא שחיה גסה אינה כבהמה דקה לענין מכירה לגוי, ואם כן לדעתם אסור למכור אף חיה גסה שאינה מזיקה, וזאת מצד איסורי שבת.
ב. שיטת ההלכה.
הרמב״ם כותב בהלכות שבת (כ, ה) שאסור למכור חיה גסה כשם שאסור למכור בהמה גסה, ואינו מחלק בין הסוגים השונים של החיות. הלחם משנה (הל׳ עבודה זרה) מדייק מדבריו שסובר כרש״י שההיתר בחיה שאינה מזיקה נאמר רק לפי רבי יהודה, אבל לדעת חכמים שהלכה כמותם אסור למכור גם חיה שאינה מזיקה.
אולם הלחם משנה מקשה שמלשון הרמב״ם בהלכות שלפנינו משמע שהאיסור הוא רק בחיות המזיקות, ולא באותן שאינן מזיקות. הוא עצמו מתרץ שהרמב״ם נוקט ארי ודב רק כדי ללמדנו שהם בכלל הדברים המזיקים שאסור למכור לגוי, אבל למעשה אסור למכור אף חיה שאינה מזיקה מצד מלאכת שבת.
בעל מרכבת המשנה (מהדו״ב) והאור שמח מוסיפים שהרמב״ם כותב שהאיסור הוא בחיות המזיקות משום שלפעמים אין איסור מצד מלאכת שבת כפי שהתבאר לעיל, כגון כשמוכר על ידי מתווך (ספסירא). הם מסבירים שהגמרא עצמה אינה מעמידה את המשנה המתירה בחיה שאינה מזיקה בספסירא שכן ההיתר הזה נאמר רק בגמרא, בעוד שמן המשנה הקודמת מוכח שאינה עוסקת בספסירא, ולכן אוסרת את המכירה של בהמה גסה.
לעומת זאת, בעל עבודת המלך (הל׳ ע״ז) מבין שהרמב״ם מתיר למכור ארי ודב כשאינם מזיקים, כפי שעולה בפשטות מההלכות שלפנינו שהאיסור למכור הוא רק כאשר הם מזיקים. בדרך דומה כותב בעל כתר המלך (הל׳ ע״ז) ומוסיף שהרמב״ם מסתמך גם על דברי רב נחמן בהמשך הסוגיה שאולי ארי ודב נחשבים לחיה דקה שאינה כלולה באיסור שגזרו מצד מלאכת שבת.
השלחן ערוך כותב שאסור למכור ארי ודב מפני שיש בהם נזק לרבים. מדבריו משמע שאם אינם מזיקים – מותר, ויש להוסיף שבזמן הזה פשוט שאין לאסור מצד מלאכת שבת לפי מה שכותב השלחן ערוך (סעיף ד) שבזמן הזה נהגו להתיר מכירה של כל בהמה גסה.
סיוע בבנין העתיד לשמש לעבודה זרה
ציון ה.
משנה. ...אבל בונין עמהם בימוסיאות ובית מרחצאות. הגיע לכיפה שמעמידין בה עבודה זרה – אסור לבנות.
ואסור לבנות עם הגוים כיפה שמעמידין בה עבודה זרה, ואם עבר ובנה – שכרו מותר, אבל בונה הוא לכתחלה הטרקלין או החצר שיש בה אותה הכיפה.(רמב״ם הל׳ עבודה זרה ט, יא)
אסור לבנות עם הגוים כיפה שמעמידים בה עבודה זרה, ואם עבר ובנה (אפילו עבודה זרה עצמה) – שכרו מותר, אבל בונה הוא לכתחלה הטרקלין או החצר שיש בה אותה הכיפה.(שו״ע יורה דעה קמג, ב)
א. השיטות השונות בביאור הגמרא.
המשנה מתירה לבנות בימוסיאות ומרחצאות לגוים, וקיימת מחלוקת ראשונים מהן בימוסיאות.
רש״י (ד״ה בימוסיאות) מפרש שבימוס הוא בנין שלא נעשה לעבודה זרה, ולשון בימוס פירושה אבן אחת העשויה כמין במה ומקריבים עליה זבחים לצורך עבודה זרה. בדרך זו נמצא שהקרבן הוא תשמיש לעבודה זרה והאבן היא רק תשמיש של תשמיש ולכן מותר לבנותה.
התוספות (ע״ב ד״ה בימוסיאות) מקשים על פירושו שבימוס זו אינה נחשבת כתשמיש דתשמיש אלא היא תשמיש לעבודה זרה עצמה. כך הם מוכיחים מהמשנה להלן (דף מז, ב): ״אבן שחצבה מתחלה לבימוס – הרי זו אסורה״, ומפרש רש״י (שם ד״ה מתחלה לבימוס) שזה מקום מושב לעבודה זרה שמניחים על האבן את הצלם. כיוצא בזה רש״י כותב במשנה להלן (דף נג, ב ד״ה בימוסיאות) על ״בימוסיאות של מלכים״ שהן אבני גזית שמעמידים במקום מעבר המלך, ובשעה שהמלך עובר מושיבים שם עבודה זרה והוא משתחווה לה.
מלבד זאת התוספות מוסיפים להקשות שאף אם זה תשמיש דתשמיש לא מסתבר להתיר לבנות מקום שיקטירו עליו במחתה לעבודה זרה. לפיכך הם מפרשים שיש לגרוס במשנה ״דימוסיאות״ כגרסת הערוך (ערך דמוס), ופירושו מרחצאות. לפי גרסה זו ההיתר הוא לבנות בית מרחץ שאינו משמש כלל לעבודה זרה, ואין שום היתר לבנות דבר המשמש לעבודה זרה ואפילו תשמיש דתשמיש.
התוספות כותבים שכך היא גם דעת הרשב״ם וכן דעת הר״י מלוניל, הרמ״ה (מובא בריטב״א), רבנו אלחנן והריטב״א. כן נראית גם דעת הראב״ד אשר גורס אמנם ״בימוסיאות״ כרש״י אך מפרש שהכוונה לבית מרחץ כתוספות.
בביאור המחלוקת אם מותר לבנות דבר שהוא תשמיש דתשמיש לעבודה זרה כותב בעל אגרות משה (יו״ד ח״ג סי׳ לד) שלדעת התוספות כיון שיש חובה לעקור ולשרש עבודה זרה בכל מקום שכבשו ישראל לא יתכן להתיר לבנות אף במקום שתחת יד הגוים. אולם לדעת רש״י במקום שהוא תחת יד הגוים, שבו אין חובה לאבד עבודה זרה, אין גם איסור לסייע בבנייתה.
ב. שיטת ההלכה.
הרמב״ם מתיר לבנות טרקלין או חצר שמניחים בה את הכיפה שעליה מעמידים עבודה זרה, והטור כותב שדבריו מתאימים לשיטת רש״י שמותר לבנות דבר שהוא בבחינת תשמיש של תשמיש, אבל לשיטת התוספות גם זה אסור.
אולם הגר״א (סק״ו) כותב שההיתר לבנות את הטרקלין אינו קשור למחלוקת רש״י והתוספות לגבי בניית דבר שהוא תשמיש דתשמיש, אלא כך הרמב״ם מדייק מלשון המשנה שנאמר בה ״הגיע לכיפה שמעמידין בה עבודה זרה אסור לבנות״, משמע שמותר לבנות את הבנין שמעמידים בתוכו את הכיפה.
לפי דרכו ניתן להסביר שהרמב״ם מתיר לבנות את הבנין משום שלא מוכח שנבנה בשביל עבודה זרה. כך גם משמע מפירוש הרמב״ם למשנה כשמסביר שהאיסור ברישא של המשנה הוא מפני שהבניינים האלו נעשים לשם עבודה זרה, וממילא יוצא שבסיפא מותר מפני שאין בונים זאת לשם עבודה זרה.
השלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם שמותר לבנות את הטרקלין ואסור לבנות את הכיפה, והט״ז (סק״ד) תמה על המחבר והרמ״א שלא החמירו כדעת התוספות, ובפרט באיסור עבודה זרה החמור משאר איסורים. כדוגמה לכך הוא מביא את דברי הרמ״א בסוף סימן קלט שמביא את דעת המחמירים שלא למכור לגוים קלפים ודיו לכתוב את ספרי דתם, וכל שכן שצריך להחמיר שלא לבנות את הטרקלין. יתרה מזו, הט״ז כותב שאפילו רש״י לא התכוון להתיר אלא בסיוע לבנייה ולא שיבנה הכל בעצמו, כפי שניתן לדייק מלשון המשנה והרמב״ם. למעשה הט״זּ מכריע לאיסור כדעת התוספות, וכותב שיש להתרחק מן הכיעור בכל מה שקשור לעבודה זרה.
מאידך גיסא, בעל אגרות משה (או״ח ח״ב סי׳ מד) כותב שבמקום הפסד אפשר לסמוך על רש״י והרמב״ם ולהתיר לבנות טרקלין שיש בו כיפה שמעמידים בה עבודה זרה, וכבר נזכר שאולי אף התוספות לא נחלקו על הרמב״ם בעניין זה.
לגבי הדין בדבר שהוא בחינת תשמיש דתשמיש כותב החתם סופר (שו״ת יו״ד סי׳ שלה) שיש לאסור על פי מה שנראה ממסכת חולין (דף ח, ב) שאוסרים סכין שחתכו בו עצים לצורך הקרבה לעבודה זרה. אולם מהר״ץ חיות (שו״ת סי׳ ח, ב) דוחה את הראיה כיון שיש בגמרא שם לשון אחרת ולפיה מדובר על סכין שחתכו בה את הקרבן עצמו.
אי [אם] אפשר היה שלא למכור להם בלי שתיגרם איבה, הכי נמי [כך גם כן] היה אסור הדבר, אבל אי אפשר בלא כן. מה שאין כן בתריסים, שניתן להימנע ממכירתם.
If it were possible to avoid selling produce to gentiles without incurring their animosity, indeed it would be prohibited to sell them. Since limiting sales to gentiles to such an extent would cause great harm, it is only prohibited to sell them shields.
הכל
(2) אִיכָּא דְּאָמְרִי תְּרִיסִין הַיְינוּ טַעְמָא דְּלָא דְּכִי שְׁלִים זֵינַיְיהוּ קָטְלִי בְּגַוַּיְיהוּ וְיֵשׁ אוֹמְרִים מוֹכְרִים לָהֶם תְּרִיסִין דְּכִי שְׁלִים זֵינַיְיהוּ מִעְרָק עׇרְקִי אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ הֲלָכָה כְּיֵשׁ אוֹמְרִים.
There are those who say: With regard to shields, this is the reason that one is not allowed to sell them to gentiles: As when their use of their weapon is finished in battle, they kill with these shields. And accordingly, the reason that some say in the baraita that one may sell shields to them is because they maintain that this is not a concern, as when their weapon is finished they flee, rather than use their shield as a weapon. Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: The halakha is in accordance with the opinion cited as: Some say.
תנו רבנן אין מוכרין להן תריסין. ויש אומרים מוכרין להן תריסין. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הלכתא כיש אומרים מאי טעמא דכי שלים זינייהו מיערק ערקי. (הא דאמרו אין מוכרין להן תריסין ויש אומרים מוכרין להן תריסין אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הלכתא כיש אומרים). מ״ט עשתות של ברזל אוקימנא בפרזלא הינדואה. והאידנא דמזבנינן לפרסאי משום דאגנו עילוואן. וכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה עגלים וסייחין שלמין ושבורין.
כי שלים זיניהו – כשכלין כלי זין שלהן הורגין בתריסין, ותני׳ לעיל דאין מוכרין לגוים כלי זיין משום דילמ׳ קטלי בהן ישר׳, הכא נמי תריסין ככלי זיין דקטלי בגוייהו.
איכא דאמרי [יש שאומרים]: תריסין היינו טעמא [זהו הטעם] שלא מוכרים להם, דכי שלים זינייהו, קטלי בגוייהו [שכאשר נגמר הנשק שלהם, הם הורגים בהם, בתריסים]. ולפי זה, טעמם של יש אומרים שבברייתא שמוכרים להם תריסין, היא שאין לחשוש לכך, משום דכי שלים זינייהו, מערק ערקי [שכאשר נגמר הנשק שלהם, הם בורחים], ואין הם משתמשים בתריסים להריגה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הלכה כיש אומרים שמוכרים להם תריסים.
There are those who say: With regard to shields, this is the reason that one is not allowed to sell them to gentiles: As when their use of their weapon is finished in battle, they kill with these shields. And accordingly, the reason that some say in the baraita that one may sell shields to them is because they maintain that this is not a concern, as when their weapon is finished they flee, rather than use their shield as a weapon. Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: The halakha is in accordance with the opinion cited as: Some say.
הכל
(3) אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אאֵין מוֹכְרִין לָהֶן עֲשָׁשִׁיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל מ״ט מַאי טַעְמָא מִשּׁוּם דְּחָלְשִׁי מִינַּיְיהוּ כְּלֵי זַיִין אִי הָכִי אֲפִילּוּ מָרֵי וַחֲצִינֵי נָמֵי אָמַר רַב זְבִיד בְּפַרְזְלָא הִינְדּוּאָה וְהָאִידָּנָא דְּקָא מְזַבְּנִינַן א״ר אָמַר רַב אָשֵׁי לְפָרְסָאֵי ב דְּמַגְּנוּ עִילָּוַון.:
Rav Adda bar Ahava says: One may not sell blocks [ashashiot] of iron to gentiles. What is the reason? It is because they forge weapons from them. The Gemara asks: If so, then even hoes and axes should not be sold to them, as they too can be used to forge weapons. Rav Zevid said in response: The ruling of Rav Adda bar Ahava was stated with regard to Indian iron, which is of a superior quality and used only for crafting weapons. The Gemara clarifies: And as for the fact that nowadays we do sell all weapons, Rav Ashi said: We sell the weapons to the Persians, who protect us.
ערך עשת
עשת – א(יומא לד:) תניא רבי יהוד׳ אמר עששיות של ברזל היו מחמין מערב יום הכפורים (עבודה זרה טז.) אין מוכרין להן עששיות של ברזל (בראשית רבה צג) בריש ויגש אליו כשהיה מעלה חימה היו שערות לבו בוקעות כליו ויוצאות והנה נותן עששיות של ברזל בתוך פיו ומוציאן כאבק (כלים פרק יא) העושה כלים מן העשת ומן החררה (מנחות כה) ת״ר המנורה היתה באה מן העשת ומן הזהב עי׳ חתיכה גדולה של ברזל או של זהב כדכתיב ברזל עשות ומתרגמינן ערקין דפרזלא.
א. [פלאטע, צאנקען.]
עששיות – חתיכות עבות שקורין מש״ש.
דחלשי מינייהו – מחלישין אותן בקורנס עד שנעשו דקות ועושין מהן כלי זיין.
אפילו מרי – פושיו״ר.
וחציני – דולדורי״א. לא נזבין להו דחלישי מינייהו כלי זיין.
בפרזלא הינדואה – של ארץ הודו שאין עושין אותה אלא לכלי זיין.
דמגני עילוון – נלחמים לשמור העיר ואת יושביה.
והאידנא דמזבינן – כלי זיין לגוים.
{לשון אור זרוע הלכות עבודה זרה קל״ב: פי׳ רבינו שמואל זצ״ל: דמגנו עילוון - ולאו אורחייהו למיקטל ישראל. ואפי׳ נלחמים על מדינה אחרת להצילנו שלא יבאו בני אותה מדינה עלינו ויש שם יהודים באותה מדינה שבני עירנו נלחמים אפי׳ הכי אנו מוכרין להם שהרי להצילנו הם מתכווני׳ ושמא לא יהרגו שם שום ישראל, עכ״ל.}
מפני שהיא מלאכה שכל העושה אותה בשבת אינו חייב עליה חטאת – ואין בה אסור אלא משום שבות, דהחי נושא את עצמו, ואי משום אוכף לא היו רגילין לשום אוכף על סוסיהם, הילכך אדם העושה מלאכ׳ שעושין בסוס אינו חייב חטאת עליה, דסתם סוס לרכיבה, ורחמנ׳ הקיש מלאכה בהמתו למלאכה דידי׳, דכת׳ לא תעשה כל מלאכה וגו׳ ובהמתך (שמות כ׳:ט׳).
אין מוכרין להם עששיות של ברזל. והן חתיכות עבות, ואף על גב דאינן כלי זיין כיון דאדם יכול על ידי האור לעשות כלי זיין מהן, אסור. ומוקמינן לה בפרזלא הינדואה, היוצא מארץ הינד, שאין עושין אלא לכלי זיין, אבל בשאר ברזל שדרך העולם לעשות ממנו כלים לבשל בו בשר או שאר צרכי האדם, לא אסרי׳ למכור להם משום דדילמא חלשי מנייהו כלי זיין, דא״כ אפי׳ מרי וחציני נמי ליתסר, אלא כיון דרוב תשמישן להיתר אי נמי דנוכל לתלות שיעשה מהן כלי היתר, שרי. אבל פרזלא הינדואה אינו עשוי אלא לכלי זיין.
והאידנא דקא מזבנינן להו. אפי׳ כלי זיין עשויין ומתוקנין, היינו טעמא דמזבנינן להו ומשום דמג[נ]ו עילון, נלחמין (בשבילו) [בשבילנו] לשמור את העיר ואת יושביה, שאם לא כלי זין, בודאי יהרגו אותנו ואותם שונאיהם הנלחמין עמהן, וזהו ספק אם יהרגו בהן ישראל, ואין ספק מוציא מידי ודאי.
לפרסאי דמגנו עלייהו – ועל זה אנו סומכין עכשיו כמו כן למכור להם כלי זיין1:
1. וכ״כ תוס׳ ד״ה לפרסאי והגהמ״י פ״ט מה׳ עכו״ם אות ו, וע״ע בחידושי מהרי״ש.
והאידנא דמזבנינן לפרסאי דמגנו עלן. כתב הר״ז הלוי ז״ל: והאידנא דמזבני סוסים ופרדים [לעובדי כוכבים] דמגנו עילוון, מידי דהוה אתריסין וכלי זיין דמזבנינן להו לפרסאי דמגנו עלן, מיהו שאלה ושכירות ודאי אסור. ואיכא מאן דאמר ביום ה׳ בסתם מותר להשאילן ולהשכירן, מידי דהוה אכלים לב״ש שמצווה מן התורה על שביתתן לדבריהם ולא אסרו אלא בערב שבת אבל בחמישי מותר, ומפורש בבריתא בשבת בפרק ראשון (שבת יט.), עד כאן. ולא נהירא, דאיסור שאלה ושכירות אין לו שיעור. ותדע לך, דהא עיקר איסור מכירה משום שאלה ושכירות הוא, ולא יהא עיקר קל מן הטפל, למכור אסור לעולם, ולהשכיר ולהשאיל לא יהא אסור אלא ביום ששי, בתמיהא.
ולענין פסק הלכה, האידנא מותר למכור לגויים בהמה דקה, ולהעמיד בהמה שלנו בפונדקאות של גויים, ואפילו נקבות אצל זכרים וזכרים אצל נקבות, ומוסרין בהמה לרועה שלהן, דלא חשידי ארביעה, דלא אסרו אלא במקומות שחשודין על הרביעה, ולענין מכירת בהמה גסה, על ידי סרסור לעולם מותר, דליכא משום נסיוני דלא ידעא לה לקליה, ולא משום שאלה ושכירות דלא מושל ולא מוגר משום דלא נגלו מומה, ועל ידי הבעלים בלא סרסור, לטבח דזבין לשחיטה ואף על פי שפעמים לוקח גם כן לחרישה מותר דתלינן לקולא, וכן לגוי שעושה סעודה שיש לתלות דלשחיטה בעי לה מותר, כדברי רבנו האיי ז״ל והראב״ד ז״ל שהסכים לדבריו. אבל בהמה טמאה דודאי היא עומדת למלאכה, ובהמה טהורה לסתם אנשים דלא טבחים הם, ושלא בשעת משתיהם, נהגו העם היתר ואין להם על מה שיסמוכו, ותינח סוסים ופרדים דהרי הן ככלי זיין דמגנו בהו עלן, אבל חמורים ושוורים העומדים לחרישה היאך מוכרים להן, ועוד היאך (מוכרין) [משכירין] להם ומשאילין להם סמוך לשבת, וכתב בעל התרומות (ספר התרומה סי׳ קמא) בשם רבנו יצחק ב״ר אברהם ז״ל: דלא אסרו אלא בדורות הראשונים שהיו ישראל שכונים הרבה יחד והיו יכולין למכור זה לזה ואין להם הפסד בדבר, אבל עכשיו שאנו מפוזרים ביניהם איכא הפסד אם לא היינו מוכרים להם, וכי האי גוונא אמרינן לקמן אין מוכרין כלי זיין לגויים משום דמגנו עלייהו, ופריך אי הכי אפילו חטי ושערי נמי לא, ומשני אי איפשר הכי נמי, פירוש: אי אפשר בלא הפסד. ולזה הטעם אין להתיר לקנות בהמות כדי למוכרן דאיהו קא גרים לנפשיה ההוא הפסד. וכן נמי שאלה ושכירות ביום ששי לא ידענו טעם להתירו, אלא הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין. ולא עוד אלא שנראה לי שעכשיו גדול יותר האיסור, כי מאחר שנהגו למכור לגוי כך (אסור) [נהגו] למכור לישראל החשוד, [וזה] חמור מלמכור לגוי, דאלו לגויים על ידי ספסירא שרי, ולישראל החשוד למכור לגוי אפילו על ידי ספסירא אסור, דטעמא דאסרינן למכור לישראל החשוד אינו מטעם נסיוני דידן, אלא משום נסיוני דידיה כשימכרנה לגוי, ולדידן אסור לזבונה ניהליה משום לפני עור, ואיפשר כי כל זה בכלל מה שאמר דלא איפשר שצריכין אנו לסחור ולהרויח עמהם, האלהים יתברך יאיר לנו נתיב ויצילנו מן המכשול.
אמר רב אדא בר אהבה אין מוכרין להם עששיות של ברזל – פירוש חתיכות של ברזל, לפי שמרקעין אותן ועושין מהם כלי זיין.א
והאידנא דמזבנינן אמר רב אשי לפרסאי דמגנו עלן – פירוש פרסיים שמגינים עלינו בכלי זיינן, וכיון שכן זה הצלתנו הוא, והאי טעמא שייך למימר להתיר כלי זינן, מה שאין כן בבהמה, הילכך בבהמה לעולם אסור אלא אם כן על ידי סרסור או בבהמה שאינה ראויה למלאכת משא או בבהמה שראויה לאכילה וטבח שדרכו לקנות לכך.ב
א. רבנו השמיט מן הרי״ף ״אמר רב אדא ובפרזלא הינדואה״.
ב. וכ״כ במלחמות ה׳, ועיין רשב״א ד״ה האידנא, ובריטב״א ד״ה ספסירא, ובמאירי ד״ה זמנים וד״ה כתיים.
אמר רב אדא בר אבא אין מוכרין להם עששיות של ברזל – פי׳ חתיכות של ברזל שעושין מהן כלי זין ואוקימנא בפרזלא הנרואה לכלי זין וכי תימא וכיון דאנן עששיות מזבינן להו דלא קטלי בהו אלא על ידי מלאכה שעושין מהן כלי זין אמאי אסור דהא כי עבדי בהו כלי זין פנים חדשות באו לכאן והו״ל דלפני דלפני דלא מפקדינן אומר מורי נר״ו דלעולם לא חשיב לפני דלפני אלא היכא דההוא דיהבינן ליה לא עביד ביה איסורא כלל אלא שנותן אותו לאחרים ועושין בו איסור אבל כל היכא דאיהו גופיה עביד איסורא במאי דיהבינן ליה אע״ג ד לא מתעביד איסורא אלא על ידי מלאכות שעשו לו אחרים כיון דאיכא גורם על ידינו לההוא גוי גופיה חד לפני חשיב ואסור.
והאידנא דמזבנינן לפרסאי דמגנו עלן – פי׳ וכיון דהצלתנו הוא בכלי זין מותר ולא חיישינן ללפני עור ודוקא למכור כלי זין אבל למכור בהמה העומדת למשוי שאנו מצווין על שביתתה מהאי טעמא לא שרינן אבל סוסים ופרדים העומדים לרכיבה דלא משכו להו מאורחייהו למשאוי בלאו האי טעמא נמי שרי דהא קיימ׳ לן כבן בתירה שמתיר בסוס מפני שעושה מלאכה שאין חייבין עליה חטאת דהיינו רכיבה דלא חשיבה מלאכה דחי נושא את עצמו.
אמר רב אדא בר אהבה: אין מוכרין להן עששיות (גושים, מטילים) של ברזל, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? משום דחלשי מינייהו [שהם יוצרים מהם] כלי זיין. ומקשים: אי הכי [אם כך], אפילו מרי וחציני נמי [מעדרים וכשילים גם כן] לא נמכור להם, שהרי הם יכולים לחשל מהם כלי נשק! אמר רב זביד: מדובר בפרזלא הינדואה [בברזל הודי] שהוא מובחר ומשתמשים בו לכלי זיין. ומעירים: והאידנא, דקא מזבנינן [ובימינו, שאנו מוכרים] כל כלי נשק, אמר רב אשי: הרי זה לפרסאי דמגנו עילוון [לפרסים שמגינים עלינו].
Rav Adda bar Ahava says: One may not sell blocks [ashashiot] of iron to gentiles. What is the reason? It is because they forge weapons from them. The Gemara asks: If so, then even hoes and axes should not be sold to them, as they too can be used to forge weapons. Rav Zevid said in response: The ruling of Rav Adda bar Ahava was stated with regard to Indian iron, which is of a superior quality and used only for crafting weapons. The Gemara clarifies: And as for the fact that nowadays we do sell all weapons, Rav Ashi said: We sell the weapons to the Persians, who protect us.
הכל
(4) עֲגָלִים וּסְיָיחִים.: תַּנְיָא רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בִּשְׁבוּרָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתְרַפְּאוֹת וְלִחְיוֹת אָמְרוּ לוֹ וַהֲלֹא מַרְבִּיעִין עָלֶיהָ וְיוֹלֶדֶת וְכֵיוָן דְּמַרְבִּיעִין עָלֶיהָ וְיוֹלֶדֶת אָתוּ לְשַׁהוֹיַהּ אָמַר לָהֶן לִכְשֶׁתֵּלֵד אַלְמָא לָא מְקַבֶּלֶת זָכָר.:
§ The mishna teaches: One may not sell to gentiles calves or foals. It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda permits the sale of a damaged animal because it is incapable of being cured and living normally. The Sages said to him: But if one mates her, does she not bear offspring? And since one can mate her and she will bear offspring, the gentile will come to leave her in his possession, and Jews who see the animal in the possession of the gentile will assume that it is permitted to sell large livestock to gentiles. Rabbi Yehuda said to them in response: When she bears offspring, I will agree to be concerned about such a possibility. The Gemara notes: Apparently, Rabbi Yehuda holds that a damaged animal does not accept a male, i.e., since its legs are broken, it cannot participate in intercourse.
שאינה יכולה להתרפאות – ומסתמא לשחיטה זבנה ולא משהי ליה ולא חזי ליה ישראל בי עובד כוכבים דתיפוק חורבה מיניה לזבוני שלימה.
והלא מרביעין עליה – ומשהו לה ומאן דחזי לה בי עובד כוכבים יליף מינה לזבוני שלימה.
לכשתלד – תאסרוהו דלא תלד לעולם.
מרביעין עליה ויולדת – ובזכר נמי יכול להרביעו על כמה נקבות.
אלמא לא מקבלת זכר – לאו משום דסבר טריפה אינה יולדת דבפרק אלו טריפות (חולין דף נז:) בעי למימר לר׳ יהודה דיולדת אלא דלא מקבלת זכר וכדמשמע לישנא מדלא קאמר אלמא דלא ילדה.
אלמא לא מקבלא זכר – אין להקשות דמשמע באילו טריפות (חולין דף נז:) דמצי סבר ר׳ יהודה טריפה יולדת, דפריך התם ודילמא קסבר ר׳ יהודה טריפה יולדת ומשבחת, והכא קאמר לכשתלד, דודאי איכא למימר יולדת היא, אלא שזאת שהיא שבורה אינה מקבלת זכר, והכי מוכח לישנא דלא קאמר דלא יולדת,1 מ״ר:
אמר להם לכשתלד. אלמא לא מקבלא זכר, ולשחיטה קא בעי לה, אבל רבנן סבירא להו דאיפשר להעמידה ולהרביע עליה את הזכר, ומשהי לה.
וכתב הראב״ד ז״ל: דנראה, דמודה רבי יהודה בזכר דאיפשר להרביעו על הנקבה, ולא פליג אלא בנקבה. ונראה לי דרבי יהודה בכל שבורים זכרים ונקבות פליג, דאם לא כן הוה ליה למתני במתניתין רבי יהודה מתיר בנקבה שבורה, דכיון דתאני ברישא עגלים וסייחים שבורים ושלמים והוא לא פליג אלא במקצת שבורים לא הוה ליה למסתם לישניה. ועוד דגרסינן בירושלמי: והלא מביא עליה זכר ויולדת, אמר להם אף אני לא אמרתי אלא בזכר שאינו יכול להתרפא, אמרו לו והלא הוא מביא לו נקבה והיא רובעת ממנו ויולדת, אלמא משמע מגרסה זו ירושלמי דרבי יהודה אזכר פליג. ואף על גב דירושלמי לא אזיל לשטת גמרין, דאלו בירושלמי אמרינן דלא פליג אלא אזכר, ובגמרא דילן אמר דפליג אנקבה מטעמא דלא מקבלה זכר, מכל מקום ילפינן מניה דאדרבא טפי איכא לאוקומי פלוגתייהו דרבי יהודה בזכר מבנקבה, דאלו אליבא דגרסת הירושלמי פליג רבי יהודה [בזכר] ובנקבה מודה להו לרבנן, הילכך לדידן דסבירא לן דפליג אף אנקבה כל שכן דפליג אזכר, כן נראה לי. והלכה כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים, ואפילו שבורה אין מוכרין להם אלא על ידי סרסור, וכן כתב הרמב״ם ז״ל בהלכות שבת פרק כ׳ (רמב״ם שבת כ׳:ג׳).
א שנינו במשנה: עגלים וסייחים אין מוכרים להם. תניא [שנויה ברייתא]: ר׳ יהודה מתיר בבהמה שבורה למוכרה, מפני שאינה יכולה להתרפאות ולחיות. אמרו לו: והלא מרביעין עליה ויולדת, ומסבירה הגמרא: וכיון שמרביעין עליה ויולדת אתו לשהויה [יבואו להשהות אותה אצלם] וישראל הרואה אותה ברשותם לא יבחין, ויהא סבור שמותר למכור להם בהמה גסה! אמר להן ר׳ יהודה: לכשתלד בהמה כזו אחשוש לדבר, שאיני חושש לכך. ומעירים: אלמא [מכאן] שהוא סבור ששבורה לא מקבלת זכר, שאין היא נרבעת ויולדת.
§ The mishna teaches: One may not sell to gentiles calves or foals. It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda permits the sale of a damaged animal because it is incapable of being cured and living normally. The Sages said to him: But if one mates her, does she not bear offspring? And since one can mate her and she will bear offspring, the gentile will come to leave her in his possession, and Jews who see the animal in the possession of the gentile will assume that it is permitted to sell large livestock to gentiles. Rabbi Yehuda said to them in response: When she bears offspring, I will agree to be concerned about such a possibility. The Gemara notes: Apparently, Rabbi Yehuda holds that a damaged animal does not accept a male, i.e., since its legs are broken, it cannot participate in intercourse.
הכל
(5) בֶּן בְּתִירָא מַתִּיר בַּסּוּס.: תַּנְיָא בֶּן בְּתִירָא מַתִּיר בַּסּוּס מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה שֶׁאֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ חַטָּאת וְרַבִּי אוֹסֵר מִפְּנֵי ב׳ שְׁנֵי דְבָרִים אֶחָד מִשּׁוּם תּוֹרַת כְּלֵי זַיִין וְאֶחָד מִשּׁוּם תּוֹרַת בְּהֵמָה גַּסָּה.
The mishna also teaches that ben Beteira permits the sale of a horse to a gentile. The Gemara notes that it is taught in a baraita: Ben Beteira permits the sale of a horse because the gentile uses it for performing an act for which one is not liable to bring a sin-offering, as riding a horse is not prohibited by Torah law. Therefore, there is no reason to prohibit its sale due to the concern that the gentile might use it for a prohibited action. And Rabbi Yehuda HaNasi prohibits its sale due to two reasons: One is because it has the status of a weapon, as horses are used in battle, and the other one is because it has the status of large livestock.
בן בתירא מתיר בסוס. תניא בן בתירא מתיר מפני שעושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת. פי׳ רוכב עליו בלבד אבל אינו חורש עמו ולא מלאכה אחרת כיוצא בה ואף על גב דר׳ יהודה אוסר למכור סוס לגוי מפני שני דברים אחד שהורג בסיחופיה פי׳ בידיו ושיניו [ועוד] כשמזקין מטחינו בריחים.
וסוסים נמי זבנינן להו כבן בתירא דמתיר בסוס למכור מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבים עליה חטאת, דהוא רכיבה דהחי נושא את עצמו הוא. ואע״פ שמלאכתו נמי לאיסור, כגון חרישה ודברים אחרים, כיון דמלאכתו נמי לרכיבה תלינן להיתר ואמרינן לרכיבה זבנהא. ואמרינן (ע״ז טז ע״א) הלכה כבן בתירא. וכן נמי להשאיל ולהשכיר שרי משום דילמא לרכיבה קא בעי לה.
א. וכמו שפירש רבינו בשיטת ר״ה. אבל שא״ר פירשו דמיירי בסוס שאינו מיוחד אלא לרכיבה. עי׳ תוס׳ טו סע״א ור״ן.
שהוא עושה מלאכה שאין חייבין עליה חטאת. משום דחי נושא את עצמו, ואי נמי משאיל ליה או משכיר ליה בשבת, לא אתי בהו חיוב חטאת.
בן בתירא מתיר בסוס מפני שהוא עושה מלאכה שאין חייבין עליה חטאת – פירוש שלא הוזהר על שביתת בהמתו אלא ממלאכה, וסוס אינו עומד אלא לרכיבה, ולא חשיבא מלאכה, דחי נושא את עצמו כדפרישנא לעיל. א״ר יוחנן הלכה כבן בתירא.
ועוד שנינו במשנה: בן בתירא מתיר בסוס למוכרו לגוי. תניא [שנויה ברייתא]: בן בתירא מתיר בסוס, מפני שהוא הגוי עושה בו בשבת מלאכה שאין חייבין עליה חטאת, כלומר, משום שרכיבה אינה מלאכה שיש עליה איסור מן התורה, ואין מקום לגזור משום חשש זה. ורבי אוסר למכור סוס מפני שני דברים, אחד משום תורת כלי זיין, שבדרך כלל משתמשים בסוסים במלחמה, ואחד משום תורת בהמה גסה.
The mishna also teaches that ben Beteira permits the sale of a horse to a gentile. The Gemara notes that it is taught in a baraita: Ben Beteira permits the sale of a horse because the gentile uses it for performing an act for which one is not liable to bring a sin-offering, as riding a horse is not prohibited by Torah law. Therefore, there is no reason to prohibit its sale due to the concern that the gentile might use it for a prohibited action. And Rabbi Yehuda HaNasi prohibits its sale due to two reasons: One is because it has the status of a weapon, as horses are used in battle, and the other one is because it has the status of large livestock.
הכל
(6) בִּשְׁלָמָא תּוֹרַת כְּלֵי זַיִין אִיכָּא דְּקָטֵיל בְּסִחוּפֵיהּ אֶלָּא תּוֹרַת בְּהֵמָה גַּסָּה מַאי הִיא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לִכְשֶׁיַּזְקִין מַטְחִינוֹ בְּרֵחַיִים בְּשַׁבָּת א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כְּבֶן בְּתִירָא.
The Gemara asks: Granted, there is a reason to say that a horse has the status of a weapon, as a horse is taught to kill by striking down enemy troops. But what is the relevance of the observation that it has the status of large livestock? It has already been explained that a horse is used for riding, not for performing acts that are prohibited on Shabbat. Rabbi Yoḥanan says: When it becomes elderly and is no longer suitable for use in battle, one makes it grind with a millstone, and therefore it will in fact be used to perform prohibited labor on Shabbat. Nevertheless, Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the opinion of ben Beteira, and it is permitted to sell a horse to gentiles.
ירושלמי כשמזקין כודנו בריחים הא אמר ר׳ יוחנן הלכה כבן בתירא ור׳ יהודה מתיר בשבורה שאינה יכולה להתרפאות ולחיות.
דקטיל בסיחופיה – מלמדהו להרוג בידו את הנופלים במלחמה. סיחופיה מכת יד בהמה וחיה קרי סיחופא שמכה כלפי מטה כמו סחופי כסא (שבת דף סו:) אדנטי״ר בלעז.
תורת בהמה גסה מאי היא – כלומר איסור טעם מכירת בהמה גסה מאי היא הא לא עביד מלאכה דחייב חטאת דנגזור משום נסיוני.
מטחינו ברחיים – ואב מלאכה היא.
אלא תורת בהמה גסה מאי היא – קשה לימא דלית ליה חי נושא את עצמו בעופות כרבנן וי״ל מדאסר רבי משום תורת כלי זיין משמע דאפילו המיוחד לרכיבת אדם דמודו כ״ע דחי נושא את עצמו וא״כ תורת בהמה גסה מאי היא וג׳ מחלוקות בדבר.
ושואלים: בשלמא [נניח] לענין תורת כלי זיין איכא [יש] דקטיל בסחופיה [שהסוס הורג במכתו], שמלמדים את הסוס עצמו להרוג. אלא תורת בהמה גסה מאי [מה] היא, מה עניינו? הרי אמרנו שלא נועד אלא לרכיבה! אמר ר׳ יוחנן: לכשיזקין הסוס ושוב אינו ראוי למלחמה מטחינו (טוחן בו) ברחיים, ונמצא עושה בו מלאכה של ממש בשבת. אמר ר׳ יוחנן: הלכה כבן בתירא שמותר למכור סוס.
The Gemara asks: Granted, there is a reason to say that a horse has the status of a weapon, as a horse is taught to kill by striking down enemy troops. But what is the relevance of the observation that it has the status of large livestock? It has already been explained that a horse is used for riding, not for performing acts that are prohibited on Shabbat. Rabbi Yoḥanan says: When it becomes elderly and is no longer suitable for use in battle, one makes it grind with a millstone, and therefore it will in fact be used to perform prohibited labor on Shabbat. Nevertheless, Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the opinion of ben Beteira, and it is permitted to sell a horse to gentiles.
הכל
(7) אִיבַּעְיָא לְהוּ שׁוֹר שֶׁל פַּטָּם מַהוּ תִּיבְּעֵי לְרַבִּי יְהוּדָה תִּיבְּעֵי לְרַבָּנַן.
A dilemma was raised before the Sages: With regard to an ox of a fattener, which has been fattened for slaughter, what is the halakha? Let the dilemma be raised according to the opinion of Rabbi Yehuda, who permits the sale of a damaged animal, and let the dilemma be raised according to the opinion of the Rabbis, who dispute that ruling.
איבעיא להו שור של פטם מהו – זה קשה לפי׳ רבי׳ יעקב ולפי׳ רש״י שפירשו במשנה1 דשוורים מותרי׳ למכור לגוי דתלינן אימור לשחיטה זבנינהו כמו בפרה דרב הונא דלעיל, דא״כ מאי בעי הכא בשור של פטם הא אפי׳ שאר שוורים שרינן למכור לגוי משום דאימור לשחיטה זבנה כ״ש שור של פטם, ועוד דבהני לא פשיט מידי אפי׳ משור של פטם וכל שכן בשאר שוורים דאין לי להתיר, אבל לפי׳ רבי שמואל דמפרש דבשוורים לא תלינן דלשחיטה זבנה אתי שפיר דבשוורים דעלמא פשיט ליה דאסיר, ובשור של פטם מספקא לי׳ אם נתיר אם לאו משום דקאי טפי לשחיטה. ואומר ר׳ דנקט שור של פטם משום דאתי לכלל מלאכה חשובה כדקאמר בסמוך דכי משהי ליה עביד מלאכה על חד תרין, וזה יודע השואל מתחילה, ולבסוף מפרש ליה תלמודא ואזיל, ומשום דחזי יותר משאר שוורים למלאכה חשובה ראוי לאסור בו יותר ולהכי מספקא לן בשור של פטם, ואע״ג דבשאר שוורים שרי, כך יש לפר׳ רבי׳ אם נרצה לפרש שור של פטם שהוא מפוטם כבר.2 ומיהו ר״ת לא היה מפרשו כשהיה מפוטם כבר כי בזה אין לחוש דילמא משהי לי׳ אלא י״ל אימור לשחיטה זבנה טפי מבפרה כיון דלאלתר ראוי לשוחטו וסתמי׳ לשחיטה קאי, אלא היה מפרש שור של פטם שעומד לפטם וקונהו הגוי לפוטמו, דכיון שלקחו שלא לשוחטו לאלתר אלא להשהותו לפיטום, יש לחוש בו יותר מבסתם שור ופרה, דכיון דמשהי ליה לפיטום מימליך לשהויי נמי בתר הכי לעשות בו מלאכה.3 ומ״מ קשה לי דקאמר בתר הכי או דילמא לא אסרי רבנן התם אלא משום דסתמיה לאו לשחיטה קאי אבל האי דסתמיה לשחיטה קאי אפי׳ רבנן שרו, משמע דדווקא משכח טעמא דהיתירא משום דסתמי׳ לשחיטה קאי, הא שאר שוורים דסתמייהו לאו לשחיטה כדאמר רובא לרידיא זבני אסירי, ושמא יש לדחות דלא נקיט סתמיה לשחיטה כי אם לאפוקי השאתו4 למלאכה אבל הא פשיטא לי׳ דשאר שוורים שרו.5 גמגו״ם:
1. לפנינו ליתא בפירש״י על המשנה, אלא לעיל טו, א ד״ה אימור.
2. וכ״כ תוס׳ לעיל טו, א ד״ה אימור והאשכול סי׳ מה והתרומה סי׳ קלט.
3. וכ״כ תוס׳ (שם) והתרומה (שם) והרא״ש והגמ״י בפ״כ מה׳ שבת אות ד. וע״ע ברשב״א וריטב״א ובשא״ר שפירשו האיבעיא בענין אחר, והתוס׳ רי״ד ועו״ר כ׳ דהאיבעיא אינה לפי רב הונא ע״ש. וע״ע בתו״ח מה דהק׳ על ר״ת.
4. נדצ״ל כשפירש למלאכה (ובטמאה שעומדת למלאכה).
5. וכ״כ תוס׳ ד״ה אבל, ועי׳ בלח״ס מה שהק׳ על דברי התוס׳, ואמנם כוונתם למש״כ רבינו ודו״ק, וע״ע בתו״ח.
איבעיא להו שור של פטם מהו – פי׳ שור של פטם דחזי לשחיטה מהו למוכרו לסתם גוי דלאו טבח דאילו לטבח אפי׳ שור דעלמא נמי כההיא דרב הונא דלעיל בתר הי מנייהו תלינן מי תלינן לקולא בתר שור גופיה דחזי לשחיטה טפי מחרישה או תלינן לחומרא בתר לוקח דרוב גוים לרדיה זבני תבעי לרבי יהודה תבעי לרבנן תבעי לרבי יהודה כו׳ ובעיין לא איפשיטא וכיון דכן מוכרין דספקא דרבנן היא ולקולא וחזינן מאן דכתב דכי איבעיא האי בעיא בבי מדרשא לא שמיע להו ההיא דרב הונא או לא סבירא להו אבל לדידן דקיימא לן כדרב הונא ממילא איפשיטא לן ולא מיחוור ומאי דכתיבנא עיקר.
אלמא לא מקבלה זכר ודעת הראבד ז״ל דמודה רבי יהודה בזכר דההיא שפיר מרבע על הנקבה ויש לסייע דבריו מדקתני בשבורה ולא קתני בשבורין בלשון ת״ק והא דאמרינן לקמן בארי שבור ואליבא דרבי יהודה אר״י נקבה היא וזה דוחק והנכון דלא שני ליה והא דקתני בשבורה הרישא דמתני קאי דאיירי בבהמה גסה שהוא לשון נקבה ותדע שבירושלמי אמרו דלא פליג רבי יהודה אלא בזכר ולא קשיא להו מאי דקתני בשבורה ואף על פי שאין הירושלמי הולך בשטת גמרא שלנו מ״מ נשמע מינה דשבורה לאו דוקא משום נקבה נקיט לה.
איבעיא להו [נשאלה להם לתלמידים]: שור של פטם שמפטמים אותו לצורך שחיטה, מהו, מה דינו לעניין מכירה? ומעירים: תיבעי [תישאל] השאלה לפי שיטת ר׳ יהודה, תיבעי לרבנן [תישאל לדעת חכמים].
A dilemma was raised before the Sages: With regard to an ox of a fattener, which has been fattened for slaughter, what is the halakha? Let the dilemma be raised according to the opinion of Rabbi Yehuda, who permits the sale of a damaged animal, and let the dilemma be raised according to the opinion of the Rabbis, who dispute that ruling.
הכל
(8) תִּיבְּעֵי לְרַבִּי יְהוּדָה עַד כָּאן לָא קָא שָׁרֵי רַבִּי יְהוּדָה אֶלָּא בִּשְׁבוּרָה דְּלָא אָתֵי לִכְלַל מְלָאכָה אֲבָל הַאי דְּכִי מְשַׁהֵי לֵיהּ אָתֵי לִכְלַל מְלָאכָה גאָסוּר.
The Gemara elaborates: Let the dilemma be raised according to the opinion of Rabbi Yehuda, as follows: Perhaps Rabbi Yehuda permits only the sale of a damaged animal, which will never come to be included in the category of an animal that is fit for labor. But with regard to this fattened ox, which if kept for a sufficient amount of time without fattening will come to be included in the category of an animal that is fit for labor, the sale is prohibited.
אבל האי דאתי לכלל מלאכה אסור – דמשהו ליה וחזו ליה לאחר זמן בידיה. ואע״ג דהשתא ליכא למיחש לנסיוני מיהו נפקא מינה חורבה למכור שאר שוורים לעובד כוכבים.
אבל האי דאי משהי ליה אתי לכלל מלאכה – תימה ל״ל האי טעמא תיפוק ליה משום דאי משהי ליה לפיטום אתי למימר כחוש מכרו לו כי היכי דגזרי רבנן בשבורה דלא ליתי למימר שלימה מכרה לו וי״ל דודאי בשבורה יש לגזור דכיון דרבנן אית להו מרביעין עליה זכר א״כ משהה לו זמן מרובה אבל בזמן מועט דפיטום לית לן למיגזר אי לאו טעמא דחזי למלאכה.
אבל האי דכי משהי [ליה] אתי לכלל מלאכה ואסיר – וא״ת מה לו לומר דאתי לכלל מלאכה, תיפוק לי׳ דמשום דמשהי ליה לפיטום יש לנו לאסור כמו בשבורה דהוה אסר אי הוה משהו לה לשום דבר.1 וי״ל דשבורה אי הוה מקבלה זכר היו משהין אותה לזמן מרובה, והרואה אותה תמיד אומר מכרה לו שלימה, אבל משום השאה מועטת של צורך הפיטום לבד לא הוה גזרינן:
1. וכן הק׳ תוס׳ ד״ה אבל ועי׳ במהר״ם דכ׳ דע״כ צ״ל דקושיא זו אינה אלא לפי׳ רשב״ם דבשוורים לא תלי׳ דלשחיטה זבנא דקשה דתיפו״ל דמשום דמשהי ליה לפיטום יש לאסור דהרואה יאמר דכחוש מכרה לו, אבל לפירש״י ור״ת דבשוורים תלי׳ דלשחיטה זבנא א״כ מה בכך דיאמרו דכחוש מכר לו והרי בין כך מותר למכור להם שוורים יעוי״ש עוד.
תוס׳ בד״ה אבל האי כו׳ כי היכי דגזרי רבנן בשבורה כו׳ עכ״ל ומרבנן נשמע לר״י דהא לא שרי ר״י בשבורה אלא משום דסתמא לשחיטה זבנה ולא אתא לשהוי׳ וק״ל:
תיבעי [תישאל] לדעת ר׳ יהודה: עד כאן לא קא שרי [התיר] ר׳ יהודה אלא בשבורה, דלא אתי [שלא תבוא] אף בעתיד לכלל מלאכה, אבל האי [זה] שור של פטם, דכי משהי ליה [שכאשר ישהו אותו ולא יפטמו אותו] אתי [יבוא] לכלל מלאכה — אסור למוכרו,
The Gemara elaborates: Let the dilemma be raised according to the opinion of Rabbi Yehuda, as follows: Perhaps Rabbi Yehuda permits only the sale of a damaged animal, which will never come to be included in the category of an animal that is fit for labor. But with regard to this fattened ox, which if kept for a sufficient amount of time without fattening will come to be included in the category of an animal that is fit for labor, the sale is prohibited.
הכל
(9) אוֹ דִלְמָא אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן לָא קָא אָסְרִי הָתָם אֶלָּא דִּסְתָמֵיהּ לָאו לִשְׁחִיטָה קָאֵי אֲבָל הַאי דִּסְתָמֵיהּ לִשְׁחִיטָה קָאֵי אֲפִילּוּ רַבָּנַן שָׁרוּ.
Or perhaps it may be claimed that even according to the Rabbis, they prohibit the sale only there, in the case of a damaged animal that ordinarily does not stand ready for slaughter. But in this case of a fattened ox, which ordinarily stands ready for slaughter, even the Rabbis permit the sale.
אבל האי דלשחיטה קאי – לאו דוקא נקט האי דהא בסתם שוורים גופייהו אמרינן אימור לשחיטה זבינהו אלא להכי נקט הכי דאתא לאפוקי בהמה גסה דמתני׳ דמיירי בבהמה טמאה נקט הכי אבל בבהמה טהורה תלינן בשחיטה ואע״ג דסתם שוורים נמי לרדיא זביני.
או דלמא [שמא] יש לומר ההפך: אפילו לשיטת רבנן [חכמים], לא קא אסרי התם [אין הם אוסרים שם] למכור בהמה שבורה אלא בדבר דסתמיה לאו [שסתמו לא] לשחיטה קאי [עומד] אלא למלאכה, אבל האי [זה] שור של פטם, דסתמיה [שסתמו] לשחיטה קאי [עומד] ולא לעבוד בו, אפילו רבנן שרו [חכמים מתירים]?
Or perhaps it may be claimed that even according to the Rabbis, they prohibit the sale only there, in the case of a damaged animal that ordinarily does not stand ready for slaughter. But in this case of a fattened ox, which ordinarily stands ready for slaughter, even the Rabbis permit the sale.
הכל
(10) ת״ש תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל שֶׁל בֵּית רַבִּי הָיוּ מַקְרִיבִין שׁוֹר שֶׁל פַּטָּם בְּיוֹם אֵידָם חָסֵר ד׳ אַרְבַּע רִיבְבָן שֶׁאֵין מַקְרִיבִין אוֹתוֹ הַיּוֹם אֶלָּא לְמָחָר חָסֵר ד׳ אַרְבַּע רִיבְבָן שֶׁאֵין מַקְרִיבִין אוֹתוֹ חַי אֶלָּא שָׁחוּט חָסֵר ד׳ אַרְבַּע רִיבְבָן שֶׁאֵין מַקְרִיבִין אוֹתוֹ כׇּל עִיקָּר.
The Gemara suggests a proof: Come and hear that which Rav Yehuda says that Shmuel says: The members of the household of Rabbi Yehuda HaNasi were required to bring as a present for the authorities an ox of a fattener on their festival day. They deprived themselves of forty-thousand dinars, i.e., they paid this sum as a bribe, to ensure that they would not have to bring it on the actual day of their festival, but rather on the next day. They deprived themselves again, i.e., they paid a further bribe, of another forty-thousand dinars, to ensure that they would not have to bring it alive but rather slaughtered. They deprived themselves again and paid yet another bribe of forty-thousand dinars to ensure that they would not have to bring it at all.
הא דאמר רב יהודה אמר שמואל של בית ר׳ היו מקריבין שור של פטם ביום אידם. פי׳ זה שאמר מקריבין מנחה היו נותנין לבית קיסר מלשון תרגום מנחה תקרובתא אבל לא להקרבה לעבודה זרה ח״ו. ואעפ״כ חסר ד׳ רבוון כלומר נתן שוחד כדי שלא יהיו מקריבין ומדרינין אותו ביום אידם עצמו אלא למחר. ועוד השחיד שלא להדרינו להן חי אלא שחוט. ואסיק׳ ביקש רבי לבטל הדבר ועשה מעט מעט. בשנה אחת ביטל מלשלחו להן ביום אידם אלא למחר ובשנה אחרת ביטל מלשלחו חי אלא שחוט ובשנה אחרת ביטלו לגמרי.
ערך קבה
קבה – א(מנחות לב) לא יעשנה כקובה פי׳ קצרה מלמעלה ורחבה מלמטה כאהל (עבודה זרה טז.) ועל בתו שלא לישב בקובה פירוש אהל שמושיבין בו זונות כדכתיב ויבא אחר איש ישראל אל הקובה.
א. [שלאף ציממער.]
מקריבין – מס ודורן למלך.
שור של פטם – ועבודת בזיון היתה.
חיסר ד׳ ריבבן – הוציא ד׳ ריבואות ממון לבטל שלא יקריבוהו ביום אידם.
ומציעים תשובה: תא שמע [בוא ושמע], שאמר רב יהודה אמר שמואל: אנשיו של בית רבי היו מקריבין צריכים היו להביא מתנה לשלטון שור של פטם ביום אידם של הגוים, חסר [חיסרו] משלהם ארבע ריבבן [רבבות] של דינרים כשוחד, כדי להביא לכך שאין מקריבין אותו היום ביום האיד, אלא למחר, וכן חסר [חיסרו] משלהם והוציאו עוד ארבע ריבבן [רבבות] שאין מקריבין אותו להם חי אלא שחוט, חזרו וחסר [חיסרו] עוד ארבע ריבבן [רבבות] שאין מקריבין אותו כל עיקר.
The Gemara suggests a proof: Come and hear that which Rav Yehuda says that Shmuel says: The members of the household of Rabbi Yehuda HaNasi were required to bring as a present for the authorities an ox of a fattener on their festival day. They deprived themselves of forty-thousand dinars, i.e., they paid this sum as a bribe, to ensure that they would not have to bring it on the actual day of their festival, but rather on the next day. They deprived themselves again, i.e., they paid a further bribe, of another forty-thousand dinars, to ensure that they would not have to bring it alive but rather slaughtered. They deprived themselves again and paid yet another bribe of forty-thousand dinars to ensure that they would not have to bring it at all.
הכל
(11) מ״ט מַאי טַעְמָא לָאו מִשּׁוּם דִּלְמָא אָתֵי לְשַׁהוֹיֵי וְלִיטַעְמָיךְ שֶׁאֵין מַקְרִיבִין אוֹתוֹ הַיּוֹם אֶלָּא לְמָחָר מַאי טַעְמָא אֶלָּא רַבִּי מִיעְקָר מִילְּתָא בָּעֵי וְסָבַר יִעֲקַר וְאָתֵי פּוּרְתָּא פּוּרְתָּא.
What is the reason that they paid a bribe to evade the responsibility of bringing a fattened ox to the authorities? Is it not due to the concern that perhaps they will come to keep the animal until it is fit for labor? The Gemara rejects this proof: And according to your reasoning, what is the reason that they paid a bribe to ensure that they would not have to bring it on the day of the festival, but rather the next day? Rather, it must be explained that Rabbi Yehuda HaNasi wanted to abolish the matter entirely, and he reasoned: It is best to abolish it gradually, little by little, and in this manner they ultimately had no obligation to bring the animal at all. Therefore, no proof can be brought from this incident with regard to the halakha of the sale of a fattened ox.
פיסקא: בן בתירה מתיר בסוס. וליטעמיך שאין מקריבין אותו היום אלא למחר למה לי – נראה לי דלא גרסינן ליה משום דביום איד שמודו לעבודה זרה ולמחר לא מודו אלא הכי גרסינן בלחוד לא התם מיעקר מילתא פורתא פורתא הוא דאתא ואי גרסינן וליטעמיך הכי גרסינן וליטעמיך שאין מקריבין אותו כל עיקר למה לי כיון שאין מקריבין אותו אלא שחוט ואין מקריבין אותו אלא למחר למה ליה להוציא עוד שלא יקריבנו כל עיקר והלא לא נשאר איסור בדבר אלא נתכון לעקור מעט מעט שלא יחזור הדבר לכמות שהיה להקריבו ביום אידם.
הא דאקשינן וליטעמיך שאין מקריבין אותו היום אלא למחר מ״ט וכו׳, ק״ל והא נפקא מינה טובא דלא לוזילא ולודי, ואדרבא הא חמירא מגזירתב דמכירת בהמה גסה דלא אתיא ליהג לידי איסור דאורייתא. ונ״ל שכיוןד שמוטל עליהםה היה ליכא למיחש למודה. ומה שטרח לבטלה מפני שהיתה עבודהו בזויה עליהן, ועוד שהיה להם חלישות דעת בדבר דרבנן, לאו בני מיתן כרגא נינהו. ויש לשון אחר לרב הנז׳ ז״לז ואין בו ממש.
א. לוזיל, א: ליזיל. כל הענין הובא בחידושי הר״ן בשם רבינו.
ב. מגזירת, א: מגזירה.
ג. דלא אתיא ליה, לשור פטם זה, לידי איסור דאורייתא (עשיית בהמתו מלאכה בשבת), שהרי אינו ראוי למלאכה.
ד. א: נ״ל דכיון.
ה. שמוטל עליהם, שמס מוטל עליהם (ר״ן).
ו. עבודה, בר״ן: ע״ז.
ז. הראב״ד ז״ל (עמ׳ 36). ועיין רשב״א וריטב״א.
ולטעמיך שאין מקריבין אותו היום אלא למחר מאי טעמא. פירש הראב״ד ז״ל: אם איתא דחי לא נפיק ליה מאיסור דדילמא משהו ליה, למה חסר רבואן שלא להקריבו ביום אידם אלא למחרתו כיון דאכתי רביעא עליה איסורא אחרינא, דמה לי חד איסור מה ליתרי אסורי, הוה ליה למבטל לה לגמרי, אלא ודאי למבטל לה [לגמרי] קא בעי וכו׳, ולפירושו קשה דמאי קושיא, אטו מאן דאיכא עליה תרי אסורי אי לא מצי מיבטיל תרוייהו לא מיבטיל חדא מנייהו, ותו דהא אמר דקשה הוא למעקר בחדא זימנא ופורתא פורתא עקר לה, ואם כן מאי קשיא ליה ליבטלה לגמרי, ויש מפרשים ולטעמיך דפריש לך דמשום חשש אסור הוא דעקר לה למילתא, למה ליה לחסר רבואן לדחוייה למחר, דאיסור יום אידן בכי הא ליכא, דלא אסרו אלא למכור ולתת אי משום דאזיל ומודה אי משום דלפני עור, אבל במס המוטל וקבוע על עבדיו לא אזיל ומודה, ומשום לפני עור נמי ליכא דלדידיה טובא הוה ליה, והיכא דאית ליה בהמה נמי לדידיה הא אסיקנא לעיל (עבודה זרה ו.) דליכא משום לפני עור, ופירוש נכון הוא.
קשה לי, למה לא הקשה ולטעמיך שאין מקריבין אותו כל עיקר מאי טעמא, דכיון דמקריבין אותו למחר ושחוט מעתה אין כאן איסור, ולמה חסר רבואן שלא להקריבו כל עקר, ואינה קושיא, דבשלמא בין מקריבו לשאינו מקריבו כלל שפיר קא מחסר (ודקא ניזי) [דכדאי] הוא לחסר ממון להסיר מעליהם מס קבוע, וכל שכן שגנאי היה לו דרבנן לא בני מתן מס נינהו, אלא בין חי לשחוט אי לאו משלם אסורא מאי נפקא ליה מינה, וכן בין היום או למחר מאי איכא, ומשום הכי פריך ליה מרישא שאין מקריבין אותו היום אלא למחר מאי טעמא.
ומסקנא: דשור של פטם אף על גב דסתמא לשחיטה קאי, אסור, משום דמשהו ליה, וכדאמר רב אשי אמר לי זבידא, בר תורי משהינן ליה ועביד מלאכה על חד תרין, ודוקא לסתם גויים דזביני לרדיא ולנכסתא, אבל לטבח דרובה לשחיטה זבין, אי נמי לגוי דאית ליה סעודה אי איכא למיתלי דלסעודתיה בעי לה שפיר דמי, ואפילו שור שאינו של פטם כעובדיה דרב הונא דלעיל (עבודה זרה טו.). והרי״ף ז״ל השמיטה מהלכותיו, ולא ידעתי טעם לדבריו.
ולטעמיך שאין מקריבין אותו היום אלא למחר מאי טעמא – פי׳ הראב״ד ז״ל אינו נכון אלא הכי פי׳ הנכון לדבריך דס״ד דמה שחסר דיכוין מפני חשש איסור היה מה שחסר מתחילה דכיון שאין מקריבין אותו ביום אידם אלא למחר למה ומאי זה איסור חשש שנסתלק בזה דאי משום דחייש להקרבה דאיכא לפני עור כדקא ס״ד להא לא ה״ל למיחש דכל היכ׳ דאית ליה לגוי בהמה לדידיה שרי ובבית קיסר לא היה חסרון בהמות להקרבה ומשום דילמא אזיל ומודה ליכא דאע״ג דבדורון דעלמא איכא למיחש דילמא אזיל ומודה דלא דמי למכירה דלא חיישינן להוראה הכא לאו דורון הוא אלא מס קבוע ומשום מס עבדיהם לא אזלי ומודו דבי קיסר ואם כן למה חיסר רבבות שלא יתנוהו ביום אידם אלא ודאי לא היה חסרון זה משום חשש איסור לא בתחילה ולא בסוף אלא למעקר מילתא בעי כלומר לפרוק מעליו על מס זה ועיקר ואתא פורתא פורתא ואם תאמר ואמאי לא מכרח לה מדקתני חסר ריבוין שאין מקריבין אותו כל עיקר אלמא למעקר מילתא עבידא י״ל משום דאיכא למימר נהי דבסוף עבד למעקר מילתא מעיקרא לא הוה עביד אלא למעקר איסורא להכי אכרח ליה דאף מרישא מוכח דודאי למעקר מילתא עביד דהא ליכא איסורא ביום אידם טפי מלמחר.
ולטעמיך אין מקריבין אותו היום למחר מ״ט – וא״ת הא נ״מ טובא כדי שלא ילך ויודה לע״ז שלו תי׳ הרמב״ן ז״ל שכיון שמס מושל עליהם הי׳ ליכא למיחש למודה. ומה שטרח לבטלה מפני שהי׳ ע״ז בזוי׳ עליהם. ועוד שהי׳ להם חלישות דעת בדבר דרבנן לאו בני מתן כרגא נינהו:
ויש לשאול: מאי טעמא [מה טעם הדבר] שנתנו שוחד כדי שלא יצטרכו לתיתו? לאו [האם לא] משום שמכירת פטם לגוי אסורה דלמא אתי לשהויי [שמא יבואו להשהות אותו] ויבוא לכלל מלאכה? ודוחים: וליטעמיך [ולשיטתך] שכך אתה מסביר, אם כן מה שהוציאו כסף מתחילה שאין מקריבין אותו היום אלא למחר — מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מה הרוויחו בכך? אלא טעם הדבר שונה הוא, רבי מיעקר מילתא בעי [רצה לעקור את הדבר], את הגזירה הזו, שיהא מוטל עליהם מס זה, וסבר: יעקר ואתי פורתא פורתא [ייעקר ויבוא מעט מעט], ולכן בכל פעם שינה במקצת את הגזירה הזו כדי לבטלה לבסוף לגמרי, ונמצא שאין מכאן ראיה לשאלה זו.
What is the reason that they paid a bribe to evade the responsibility of bringing a fattened ox to the authorities? Is it not due to the concern that perhaps they will come to keep the animal until it is fit for labor? The Gemara rejects this proof: And according to your reasoning, what is the reason that they paid a bribe to ensure that they would not have to bring it on the day of the festival, but rather the next day? Rather, it must be explained that Rabbi Yehuda HaNasi wanted to abolish the matter entirely, and he reasoned: It is best to abolish it gradually, little by little, and in this manner they ultimately had no obligation to bring the animal at all. Therefore, no proof can be brought from this incident with regard to the halakha of the sale of a fattened ox.
הכל
(12) וְכִי מְשַׁהֵי לֵיהּ בָּרִיא וְעָבֵיד מְלָאכָה אָמַר רַב אָשֵׁי אָמַר לִי זְבִידָא בַּר תּוֹרָא מְשַׁהֵינַן לֵיהּ וְעָבֵיד עַל חַד תְּרֵין.:
It was stated that if a fattened ox is kept for a sufficient amount of time without fattening it will come to be included in the category of an animal that is fit for labor. Concerning this, the Gemara asks: But even when a fattened ox is kept until it is slim, does it become healthy and able to perform labor? Rav Ashi said that the expert in this matter, Zevida, said to me: We keep a young ox that has been fattened until it is slim, and it performs twice the work of other oxen.
וכי משהו ליה בריא ועביד מלאכה – אתקפתא היא כלומר ואי משהו ליה בריא תו למעבד מלאכה דקא בעית למיסריה.
בריא – מתחזק.
זבידא – פטם היה.
בר תורא – שור שפטמוהו משהי ליה עד דכחיש.
ועביד על חד תרין – בשוורים אחרים.
וכי משהו להו וכארי מיעביד ביה מלאכה – פי׳ העיקר בעיין מהדרינן היכי מספקא לן כלל דהא שור של פטם לא חזי למלאכה אפילו כי משהו ליה ואהדר רב אשי אמר לי זבידא בר תורין משהינן ליה ועבדינן ביה מלאכה על חד תרין פי׳ וכיון שכן היינו דמבעיא לן אי חיישינן דילמא משהו ליה. ושפיר איבעיא לן זהו הפירוש הנכון דליכא לפרושי דרב אשי פשט בעיין לחומרא דהא לא מוכח לישנא כלל ותו וכי משום דאי משהו ליה עביד מלאכה על חד תרין מסיקא לן מילתא דהאי גברא לחריש׳ בעו לה הא ודאי אכתי איכא למימר דלאכילה דהשתא בעי לה ולא לשהויה אלא ודאי רב אשי לא אתא אלא לפרושי מאי דהוה מספקא לן בעיקר בעיין וכן נראה דעת הרב הנשיא רבי׳ מאיר הלוי ז״ל והוא הנכון.
ועל עצם שאלת הגמרא שואלים: שור של פטם וכי משהי ליה, בריא ועביד [וכאשר משהים אותו, את השור של פטם, הריהו מבריא מתחזק ועושה] מלאכה? אמר רב אשי, אמר לי האיש שהיה מומחה לדבר, ששמו היה זבידא: בר תורא [בן שור] שפיטמו אותו, משהינן ליה ועביד על חד תרין [משהים אותו שירזה והוא עושה מלאכה פי שניים משוורים אחרים].
It was stated that if a fattened ox is kept for a sufficient amount of time without fattening it will come to be included in the category of an animal that is fit for labor. Concerning this, the Gemara asks: But even when a fattened ox is kept until it is slim, does it become healthy and able to perform labor? Rav Ashi said that the expert in this matter, Zevida, said to me: We keep a young ox that has been fattened until it is slim, and it performs twice the work of other oxen.
הכל
(13) מתני׳ מַתְנִיתִין : דאֵין מוֹכְרִין לָהֶם דּוּבִּין וַאֲרָיוֹת וְכׇל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֶזֶק לָרַבִּים אֵין בּוֹנִין עִמָּהֶם בָּסִילְקֵי גַּרְדּוֹם אִיצְטַדְיָיא וּבִימָה אֲבָל בּוֹנִין עִמָּהֶם בִּימוֹסְיָאוֹת וּבֵית מֶרְחֲצָאוֹת ה הִגִּיעַ לְכִיפָּה שֶׁמַּעֲמִידִין בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה 1 אָסוּר לִבְנוֹת.:
MISHNA: One may not sell bears, or lions, or any item that can cause injury to the public, to gentiles. One may not build with them a basilica [basileki], a tribunal [gardom], a stadium [itztadeyya], or a platform. But one may build with them small platforms [bimmusiot] and bathhouses. Even in this case, once he reaches the arched chamber in the bath where the gentiles put up objects of idol worship, it is prohibited to build it.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום "עֲבוֹדָה זָרָה") מופיע הטקסט המצונזר: "עבודת כוכבים".
מתני׳ בסילקי – לשון טירה גבוהה היא כדאמר בסדר יומא (דף כה.) לשכת הגזית כמין בסילקי גדולה היתה. ושם דנין בני אדם ומפילין אותו ומת.
גרדום – בנין אחד הוא לדון נפשות כמו שנים שעלו לגרדום בר״ה (דף יח.).
איצטדייא – מקום שעושין שם איצטדנית שור כמו שור האיצטדין (ב״ק לט.) מנגח והורג אנשים ושחוק הוא להם.
בימה – נמי כעין מגדל קצר הוא וגבוה כדאמר במס׳ סוטה (דף מא.) בימה של עץ עושים לו בעזרה ואנו קורין אותו אלמבר״א והיו עושין אותו לדחוף משם איש להמיתו. ובכל אלה יש נזק לרבים וכדי שלא יתפש ישראל שם אסור לבנות עמהם.
בימוסיאות גרסינן. בנין שאינו לצורך עבודת כוכבים ומפרש לקמן בפרק רבי ישמעאל (דף נג:) וקורין לו אלט״ר דקתני בימוסיאות של עובדי כוכבים מותרין ומאי בימוס בימה של אבן אחת ומקריב זבחים דהוי תשמיש דתשמיש לעבודת כוכבים.
ומרחצאות – בקרקע הן עשוין עמוקין מאד והמים נופלין מתחת ואנשים רוחצים מלמעלה ע״ג הנסרים.
כיפה – אריוולד״י. דרך עובדי כוכבים להעמיד דמות אפרודיטא בבית המרחץ שלהן.
אין מוכרי׳ להם [דובים] ואריות – לפי כשעובר ישר׳ לפניכם מגרי׳ עליו הארי והדוב להמיתו.
שיש בו נזק – שהו׳ את ישר׳.
בסקלי גרדים(?), ואיצטדיא – כמו שור האיצטדין אינו חייב מיתה שנ׳ כי יגח ולא שיגיחוהו (משנה ב״ק ד׳:ד׳). וכל הנך מצעי(?) דאסור לבנות עמהם משום דמסייעי יד עוברי עבירה שבאילו בניינין רגילין לשחק בבני אדם ולהמיתם וזמנין דקטלי ישראל להתם.
ובימה – כיפה תשמיש לע״ז הו.
בימוסי – גרסי׳ במשנה דוקניות, וכל שאר בניינים של אבנים קרי דימוס, כגון שהעלו אבן על גל על גבי דימוס בשילהי בב״מ אבל בימוס לע״ז.1
ואסור לבנות – כן אסור מלבנות גר׳ במשנה(!) ר׳ אפרים, וכן אסור מלשאת ומלתת עמהם.2
1. השווה תוספות ר׳ אלחנן ד״ה אבל. וראה משנה עבודה זרה מהדורת רוזנטל.
2. ראה לעיל ב ע״א. וראה משנה עבודה זרה מהדורת רוזנטל.
1בימוסיאות – פ״ה בימה של אבן אחת שמקריבין עליהן זבחים לעבודת כוכבים וקורין להם אלט״ר וכו׳ ולהכי שרו דלא הוו אלא תשמיש לתשמישי עבודת כוכבים וקשיא דלא משתמיט דקרי לבימוס משמש למשמשיה אלא משמש לעבודת כוכבים עצמה קרי בימוס כדתנן לקמן פרק כל הצלמים (עבודה זרה מז:) אבן שחצבה תחילה לבימוס ופ״ה לשם מקום מושב עבודת כוכבים עצמה ועובדי הבימוס כעובדי עבודת כוכבים עצמה ואמר נמי (לקמן נג:) בימוסיאות של מלכי עובדי כוכבים אסורין מפני שמעמידין עליהם עבודת כוכבים בשעה שהמלכים עובדין אלמא ממש תשמיש עבודת כוכבים עצמה הוא ועוד דנהי נמי שהוא משמש למשמשי עבודת כוכבים אמאי מותר לבנות עמהן וכי הוא סברא להתיר לבנות עמהן מקום שיקטירו עליו במחתה לעבודת כוכבים לכך נראה לר״י כגירסת הערוך שפירש דימוסיאות בדל״ת והוא לשון מרחצאות כדאמרי׳ בשבת פרק חבית (שבת קמז:) אסור לישב בקרקעיתה של דימוסיאות מפני שמעמלת ומרפאה וכן אמר (שם) מיא דדמוסיא וחמרא דפרוגיתא קפחו עשרת השבטים ואמרי׳ נמי במדרש למחר אני פותח להם מרחצאות ודימוסיאות ובפירוש רשב״ם כתב דימוסיאות ופירש שהוא בנין שלא לצורך עבודת כוכבים.
1. תוס׳ ד״ה ״בימוסיאות״ מופיע בדפוס וילנא בדף ט״ז:.
משנה. ח. אין מוכרין להם דובים ואריות וכו׳. לפי שסתם גויים חשודים על שפיכות דמים והיא אחת משבע מצות שנצטוו עליהן בני נח, וקא עבר ולפני עור לא תתן מכשול. אי נמי, דקא גרים קטלא לישראל חבריה, וכתי׳ לא תעמוד על דם רעיך, וכ״ש למעבד גרמא.
ט. אין בונין עמהם בסילקי גרדוס סרטיא ובימה וכו׳. כל אלו הן בנין למקום שדנין שם ערכאות שלהם דיני נפשות, והורגים כמה ישראל בשקריהם ובכחשיהם. ואם לא היה להם מקום מזומן לדון אפשר דמיתרמי הצלה לישראל הנתפש שם.
ובימה שהיא לצורך ע״ז, נמי אסיר, משום ולפני עור לא תתן מכשול.
אבל בונין עמהן דמכאות ומרחצאות. דבהני ליכא משום אסור לסייע ידי עוברי עבירה. וכשהגיעו לכיפה. שהיא כמין אולם שדרך בעלי המרחץ להכניס שם ע״ז, אסור לעזור אותם כדפרשית.
מתניתין אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים – פירוש מפני שהן חשודין על שפיכות דמים ולהזיק בני אדם, לפיכך ראוי שלא להביא לידם שום דבר המזיק.
אין בונין עמהם בסילקי וגרדום אצטדיא ובימה – פירוש כולן בנינין שדנין בהם נפשות והורגין בהם. ואצטדיא הוא מלשון שור האצטדין שאמרו בבבא קמא,א והוא שור נגח מלומד שמגיחין אותו על בני אדם, איצטדיא הוא מקום מוכן לכך.
אבל בונין עמהם בימוסיאות ומרחצאות – פירוש בימוסאות, בנינין נאין מוכנות לישב ואינן בנין ע״ז ולא דיני נפשות. הגיעו לכיפה. מקום שמעמידין בה ע״ז. אסור לבנותה, פירוש דרכן היה לבנות כיפה במרחצאות לתת בתוכה ע״ז, כדמוכח לקמן בפרק כל הצלמים.ב
א״ר חנין בר אבא חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס אבל לא למכירה וכן הלכתא – פירוש קיימא לן דמסוכנת אסור לשוחטה. וטעמא דמילתא משום שחוששין שמא מתה עד שלא נגמרה שחיטתה, ואם פירכסה אחר כך מותרת, שזו היא ראיה שעדיין חיות יש בה. ובהמה דקה מתוך קלותה צריך פירכוס מרובה, ופשטה ידה לא חשיב פירכוס אלא כפפה ידה. אבל בהמה גסה מתוך שהיא כבדה הרי תנועה קלה ראיה עליה שעדיין חיות יש בה, לפיכך פשטה ידה בבהמה גסה הרי זו ראיה וחשיב פירכוס. וחיה אע״פ שהיא גסה הרי היא קלה, לפיכך צריכה פירכוס יותר מבהמה גסה, ודינה לענין פירכוס כבהמה דקה דבעינן כפפה ידה. אבל לא למכירה. דאילו לענין מכירה הרי חיה גסה אסורה כבהמה גסה, מההוא טעמא גופיה שאף היא יש ראויה למלאכה.
א. ב״ק ל״ט ע״א.
ב. לקמן מד ע״ב.
(16b:6) מתני׳ אין מוכרין להם דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים – פי׳ וכיון דחשודין לשפוך דם ולהזיק אסור לגרום דבר זה על ידינו: אין בונין עמהם בסלקי וגרדות איצטריא וכימה פירוש כל אלו מקומות שדנין בהם דיני ממונות והן דנין שלא כדין ושופכים דם נקי אבל בונין עמהם דימוסאות פרש״י ז״ל שהם אבנים גדולות שמקריבין בהם זבחים לע״ז ולפי דבריו מה׳ בונין עמהם משום שהם תשמיש דתשמיש ולא אסרו לבנות אלא בכיפה שהוא תשמיש ע״ז ולא נהירא דהא כיון דבע״ז עצמה רוצה בקיומה אסור כדאית׳ לקמן בפרק השוכר אין ספק שיהא אסור לעשות לה שום קיום ושום תשמיש ועוד מה ענין דימוסאות אצל מרחצאות שאינם לתשמיש ולא תשמיש דתשמיש לכך נרא׳ דדמוסאות הם בנין נאה ורחב שעושין לישב שם ומעמידין בהן ע״ז והרב הנשיא רבינו מאיר הלוי ז״ל פי׳ שדמוסאות הן כעין חמי טבריא וחברו ונמסכת שבת אין נכנסין לדמסית מפני שמעמלת ונכון הוא: ולפי דברים אלו אין לנו ראיה להתיר שום ענין עבודה זרה לעשותו לכתחילה ואפי׳ הוא תשמיש דתשמי׳ וכן עיקר אלא שמלבושי הכומרים כיון שאינן לע״ז עצמה אלא להתנאות בפניה בלבד ויש לה קיום זולתם כל היכ׳ דאיכא משום איבה אפשר דשרי וכן תקון ספרי הנוצרין וכמו שנהגו.
(יג) הגיע לכופה מקום שמכניסין בה ע״ז – פי׳ שכן דרכן להעמיד ע״ז במרחצאות ודמוסיות שלא נעשו לעבודה זרה כגון מרחץ של אפרידיטי האמור בפרק כל והצלמים לפיכך אסור לבנותה ואף על גב דאכתי לא הוו משמשין עד שיעברו לדברי הכל מכל מקום אסור לעשות שום הבן לעבודה זרה שאף רוצה בקיומה אסור כדאיתא בפרק השוכר.
ב משנה אין מוכרין להם לגוים דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים. וכן אין בונין עמהם בסילקי (אולם עמודים גדול), או גרדום (שדנים בו), או איצטדייא (אצטדיון) ובימה, אבל בונין עמהם בימוסיאות (במות קטנות) וכן בית מרחצאות. אם הגיע בבית המרחץ לכיפה שמעמידין בה הגויים עבודה זרה — אסור לבנות עמהם.
MISHNA: One may not sell bears, or lions, or any item that can cause injury to the public, to gentiles. One may not build with them a basilica [basileki], a tribunal [gardom], a stadium [itztadeyya], or a platform. But one may build with them small platforms [bimmusiot] and bathhouses. Even in this case, once he reaches the arched chamber in the bath where the gentiles put up objects of idol worship, it is prohibited to build it.
הכל
(14) גמ׳ גְּמָרָא : אָמַר רַב חָנִין בַּר רַב חִסְדָּא וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב וחַיָּה גַּסָּה הֲרֵי הִיא כִּבְהֵמָה דַּקָּה לְפִירְכּוּס אֲבָל לֹא לִמְכִירָה.
GEMARA: Rav Ḥanin bar Rav Ḥisda says, and some say Rav Ḥanan bar Rava says that Rav says: The status of a large beast is like that of small livestock with regard to a spasm [lefirkus], i.e., the symptoms of vitality required at the time of slaughtering. If an animal in danger of dying was slaughtered but did not display any spasmodic movement when it was slaughtered, it is not kosher. If it did spasm after being slaughtered, its meat is kosher But its status is not the same as that of small livestock with regard to its sale. Rather it is considered like large livestock, and therefore its sale to gentiles is always prohibited.
אמר רב חנן בר רבא אמר רב חיה גסה הרי היא אסורה לפירכוס כבהמה דקה אבל לא למכירה לגוי ואני אומר אף למכירה מקום שנהגו למכור מוכרין מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין להן.
גמ׳ כבהמה דקה לפירכוס – כדאמר גבי בהמה מסוכנת בשחיטת חולין (דף לז.) בהמה דקה שפשטה ידה אחר שחיטתה ולא החזירה אסורה דבהמה מסוכנת היא ואינה מותרת עד שתפרכס ואם לא פרכסה הויא כמתה קודם שחיטה ופישוט יד לדקה אינה אלא הוצאת נפש אבל גסה בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה פירכוס היא וכשרה הכי מפרש התם וחיה גסה נמי דרכה לפשוט יד בהוצאת נפש הלכך שחט חיה גסה מסוכנת ולא פרכסה אלא פשטה ידה ולא החזירה אסורה.
אבל לא למכירה – למיתלי במנהגא אלא כבהמה גסה היא ובכל מקום אין מוכרין.
גמרא. כבהמה דקה לפירכוס. כדאמרי׳ גבי בהמה מסוכנת בשחיטת חולין, בהמה [דקה] שפשטה ידה אחר שחיטה ולא החזירה, אסורה, (כבהמה) [דבהמה] מסוכנת אסורה עד שתפרכס, ואם לא פירכסה (הויה) [הויא] כמתה קודם שחיטה, ופישוט יד לחודיה אינו אלא הוצאת נפש. אבל גסה [בין] שפשטה ולא כפפה, בין כפפה ולא פשטה, פירכוס הוי וכשירה. וחיה גסה נמי דרכה לפשוט [יד] בהוצאת נפש. הילכך אם שחט חיה גסה מסוכנת ולא פרכסה אלא פשטה ידה ולא החזירה, אסורה.
אבל לא (במכירה) [למכירה]. (למילתיה) [למיתלי] במנהגא. אלא כבהמה גסה היא ובכל מקום אין מוכרין, משום [ד]דרך העולם לחרוש בהן כמו שאדם חורש או טוחן בפרות, וכדאמרי׳ בגמ׳ דבי מר יוחנא טחני רחיא (בעדורי) [בערודי].
גמרא אמר רב חנן בר רב חסדא אמר רב חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפרסום – כלומר שאם פשטה ידה ולא החזירה לא הוי פרסום שאין זה ראיה לה שיש בה חיות דבבהמה גסה שהיא כבדה חשיב והא פרכוס אבל חיה גסה לפי שהיא קלה דינה כבהמה דקה אבל לא למכירה פי׳ דלענין מכירה דינא כבהמה גסה ואסור למוכרה לגוי דהא נמי חזיא למלאכה ואני אומר אף למכירה דינא כבהמה דקה ומקום שנהגו למכור כלומר דלא חיישינן לרביעה מוכרין דלא חזיא למלאכה ואקשי עלה ממתני׳ דתנן אין מוכרין להם דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים טעמא דיש בו נזק לרבים הא אין בו נזק מוכרין כגון בארי תרבות ולמלאכה לא חיישינן ופרקינן אמר רבה בר אבוה בארי שבור ואליבא דרבי יהודה דשרי במתני׳ בשבורין רב אשי אמר סתם ארי שבור הוא אצל מלאכה פי׳ רב אשי אתא למימר דלעולם מתני׳ אפי׳ בארי שלם ואפי׳ אליבא דרבנן ושאני ארי דאפי׳ הוא שלם הרי הוא כשבור מעיקרו דלא חזי למלאכה כלל ואפי׳ רבנן דאסרי בבהמה שבורה הכא שרי לגמרי וליכא משום חשש הרואים דכולי עלמא ידעי דלא חזי למלאכה.
ג גמרא אמר רב חנין בר רב חסדא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רב חנן בר רבא אמר רב: חיה גסה הרי היא נידונת כבהמה דקה לענין פירכוס בזמן שחיטה. שאם היתה עומדת למות ושחטוה, הרי אם פירכסה לאחר שחיטתה סימן הוא שעדיין היתה חיה, ומותרת בשחיטתה, אבל אם לא פירכסה — אסורה. אבל לא דומה דין חיה גסה לדין בהמה דקה לענין מכירה, אלא דווקא לבהמה גסה, שאסור למוכרה לגוים כלל.
GEMARA: Rav Ḥanin bar Rav Ḥisda says, and some say Rav Ḥanan bar Rava says that Rav says: The status of a large beast is like that of small livestock with regard to a spasm [lefirkus], i.e., the symptoms of vitality required at the time of slaughtering. If an animal in danger of dying was slaughtered but did not display any spasmodic movement when it was slaughtered, it is not kosher. If it did spasm after being slaughtered, its meat is kosher But its status is not the same as that of small livestock with regard to its sale. Rather it is considered like large livestock, and therefore its sale to gentiles is always prohibited.
הכל
(15) וַאֲנִי אוֹמֵר אַף לִמְכִירָה מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכּוֹר מוֹכְרִין שֶׁלֹּא לִמְכּוֹר אֵין מוֹכְרִין.
Rav Ḥanan bar Rava added: This is the statement of Rav, but I say that even with regard to its sale a large beast is akin to small livestock. Therefore, in a place where the people were accustomed to sell large beasts, one may sell them, and in a place where the people were not accustomed to sell them, one may not sell them.
ואני אומר אף למכירה – דאין רגילין לעשות בה מלאכה או משום דאינה בת מלאכה או משום דאין רגילות לעשות בה מלאכה1:
1. כלומר, לאפוקי ממד״א דאין מוכרין מטעמא דבת מלאכה היא כדאמרו בסמוך דטחני ריחיים בערודי.
והוסיף רב חנן בר רבא: אלו דברי רב, ואני אומר: אף למכירה דינה כבהמה דקה, שמקום שנהגו למכור — מוכרין, שלא למכור — אין מוכרין.
Rav Ḥanan bar Rava added: This is the statement of Rav, but I say that even with regard to its sale a large beast is akin to small livestock. Therefore, in a place where the people were accustomed to sell large beasts, one may sell them, and in a place where the people were not accustomed to sell them, one may not sell them.
הכל
(16) תְּנַן אֵין מוֹכְרִין לָהֶן דּוּבִּין וַאֲרָיוֹת וְלֹא כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֶזֶק לָרַבִּים טַעְמָא דְּאִית בֵּיהּ נֶזֶק לָרַבִּים הָא לֵית בֵּיהּ נֶזֶק לָרַבִּים שְׁרֵי אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא בַּאֲרִי שָׁבוּר
The Gemara raises an objection to Rav’s statement. We learned in the mishna: One may not sell bears, or lions, or any item that can cause injury to the public, to gentiles. The Gemara analyzes the mishna: The reason that these beasts cannot be sold to gentiles is because they can cause injury to the public. It may be inferred from here that another beast, which does not cause injury to the public, is permitted to be sold to gentiles. Rabba bar Ulla says in response: This mishna does not pose a problem for Rav, as he holds that it is referring to a damaged lion, which is not fit for labor;
[גמ׳] ומקשי׳ אין מוכרין להן דובין ואריות מפני שיש בהן נזק לרבים כלומר מזיקין לרבים.
הא חיה גסה שאינה מזקת שרי ופריק רבא בר עולא מתני׳ דדייקת מינה הא חיה שאינה מזקת לרבים שרי בארי שבור ואליבא דרבי יהודה דתנינן במתני׳ רבי יהודה מתיר בשבורה.
הא – ארי דלית ביה ניזקא כגון ארי תרבות שרי אלמא חיה גסה מוכרין להן וקשיא לרב וסייעתא לרב חנן.
בארי שבור – הא דקתני מתני׳ דארי תרבות שרי בארי שבור.
ומקשים על רב, תנן [שנינו] במשנתנו: אין מוכרין להן דובין ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים. ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] משום דאית ביה [שיש בו] נזק לרבים, לכך אין מוכרים להם. הא לית ביה [אבל חיה גסה אחרת, שאין בה] נזק לרבים שרי [מותר]! אמר רבה בר עולא: אין מכאן ראיה לדחות דברי רב, שכן לשיטתו מדובר במשנה בארי שבור, שאינו ראוי למלאכה,
The Gemara raises an objection to Rav’s statement. We learned in the mishna: One may not sell bears, or lions, or any item that can cause injury to the public, to gentiles. The Gemara analyzes the mishna: The reason that these beasts cannot be sold to gentiles is because they can cause injury to the public. It may be inferred from here that another beast, which does not cause injury to the public, is permitted to be sold to gentiles. Rabba bar Ulla says in response: This mishna does not pose a problem for Rav, as he holds that it is referring to a damaged lion, which is not fit for labor;
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.